המרחב הבריא
המרחב הבריא
בית שמרגיש ממש שלי - על תחושת השייכות במבנים עם ענבר בן צבי
האם עיצוב פנים משפיע על הרגשות והתחושות שלנו ויכול לסייע בפרודוקטיביות, שיפור הביצועים והיחסים החברתיים?
ענבר בן צבי היא יו"ר ארגון מתכנני ומעצבי הפנים בישראל, מתכננת ומעצבת פנים על פי תפישת השייכות אותה פיתחה וחקרה במהלך שני העשורים האחרונים.
בתפישת השייכות אנו מחברים רגשות ותחושות אל המקומות בהם אנו חיים, על מנת ליצור מקומות שמקנים לנו עוגן מנטאלי, מקום שמחבק אותנו, מקבל אותנו כמו שאנחנו ונותן לנו תחושה ייחודית של "בית".
שלום לך שלום לך וברוכים הבאים למרחב הבריא הפודקאסט שעוסק בקשר בין הבריאות שלנו לבין המקומות שבהם אנחנו חיים שמי אדריכל אייליוסנג ואני עוסק בשנים האחרונות בכל הקשר בין הרווחה שלנו כבני אדם לבין המקומות שבהם אנחנו חיים. המקומות, כלומר הסביבה המתוכננת והבנייה כמו שאנחנו יודעים, אנחנו קרוב לתשעים% מהזמן שלנו נמצאים בתוך מבנים בבית, במשרד, בבית הספר. ישראלי ממוצע 90% מהזמן בתוך מבנים זה לא היה ככה. מזון מעולם זה משהו שלעת המודרנית של המאה 100 50 שנה האחרונות והדבר הזה מצריך התייחסות מחודשת בכלל, לכל אורחות החיים שלנו. ואיך הסביבה הזאת הבנויה משפיעה על הבריאות שלנו, הבריאות הפיזית, המנטלית. ביומיום שלנו ובדיוק בנושא של מרחבים פנימיים, אנחנו מאוד מאוד גאים היום לארח כאן את לא- מאשר יושב ראש ארגון מתכני ומעצבי פנים בישראל. איזה כיף שאת כאן קשה להיות כאן. תודה רבה על הזמן. כן אז משלים את הטייטל שעיקר בן צבי היא מתכננת ומעצבת פנים על פי תפיסת השייכות, וכך הוא נדבר היום במנבזות זו תפיסת השייכות. ואיך היא פוגשת אותנו? אז כן ממש אני שמח שהגעת לדבר איתנו בפודקאסט ואת יודעת, אני חשבתי על זה שכל עניין ייצוג הפנים בישראל פרח בצורה בלתי רגילה בעשור או שניים האחרונים. זאת אומרת לפני זה מיקה אמור לדלות תמונות על הקיר עם מסמר לקלוט אותו לשטיח כזה נכון, נכון, ופתאום זה עולם ומלואו. זה עולם של חומרים, עולם של טקסטורות, עולם של כל מיני ערכים. נדבר על הערכים שאנחנו מכניסים פנימה, לתוך המקומות שלנו, עולם שמאפשר לכל אחד גם לאפיין את המרחב המאוד אישי שלו לפי טעמו, לפי טעם הטרנד התורן. אבל באמת הזדמנויות בלתי רגילות וזה נהיה דבר מדהים. מבחינת כמות בעלי המקצוע שעוסקים בזה, ספקים, חומרים, יצרנים, יש פה איזה פריחה. בהחלט זה פריחה, כנראה שהגיעה מתוך צורך מתוך זה שביחד עם הפריחה של עיצוב הפנים. אני מעריכה זאת הערכה שלי שזה מה שקרה. בעצם נפתח העולם, אנשים נוסעים יותר לחול, יש אינטרנט, רואים תמונות, רואים סדרות מחול, רואים את העתיד של אחרים. פתאום פעם היינו רואים רק את הבתים של השכנים או שקרובי משפחה, ופתאום אנחנו רואים איך נראים בתים בעולם. איך אנשים גרים במקומות אחרים בתרבויות אחרות ואנחנו אומרים אני רוצה כזה אני רוצה כזה אני רוצה להיות גם כמוהו. יש גם את העניין של הסמלים שאנחנו זה בעצם. סימני סטטוס לאנשים שאנחנו מעריצים אותם ולמה אנחנו מעריצים אותם? כי ככה הם נראים ככה הבית שלהם נראה מה הם הצליחו להשיג. אנחנו רוצים גם ואנחנו מנסים להשיג עבור עצמנו את הסמלות יחסים האלה, לטוב ולרע. לפעמים מה הם הסיעו? זה לא רק מה הם השיגו בכסף. לפעמים, מה הם השיגו זה בוואיש הזה אמרת 40 שנה משהו בא לי גם אני חוזרת ללימודים. והעולם הזה נפתח, העולם נפתח, חומרים ותמונות והשעות התחילו להגיע גם לארץ שלנו שהכל מגיע קצת באיחור וביחד עם זה נוצר צורך נוצר צורך ביותר דגש על התכנון הפנימי לתכנון והייצוג הפנימי. ולהתאים באמת באופן אישי יותר את. של המדינה שלנו היא מדינת עליה והיו פה הרבה נאבלות כאלה של עליה שאנשים באו מהר והיה צריך לבנות מהר וכל הבתים נראים אותו דבר עם זה בתים טרומיים או בתי סוכנות או דירות שבנו פתאום במסה ולקח על זה זמן התרגלות פה שאנחנו יש לנו בית יש לנו ארץ. יש לנו איפה לשים את הראש ובואו נראה רגע איך אנחנו מתאימים, מתאימים את הבית אלינו. מעניין זה ממש איזה שהוא כלי של זהות והזדהות. פעם אחת אני בא ואומר אני רוצה להיות קצת כמו כולם, נגיד בנושא של בגדים זה גם מאוד נפוץ, אני רוצה להיות כמו כולם אז אני אלבש גינס. מצד שני, אם אני לובש ז'קט גינס היום ולא בשנות השבעים, זה כבר המילה כאילו אני כבר שונה מכולם אז יש פה איזה עניין שאני רוצה להיות קצת כמו כולם זה עניין של טרנדים ולראות מה אחרים עושים. מצד שני מאוד להפעיל את החלל הפרטי שלי לפי רצונו לפי הצרכים שלי. באמת גם לפי. לא רק לא רק ברמת מיעוט, גם ברמת תפקוד ברמת פרקטיות. מה שמתאים לכולם באופן גנרי לאו דווקא מתאים לי או למשפחה שלי. למה יש הרגלים כאלה וכאלה? יש לנו צרכים כאלה וכאלה ואפשר אפשר להתאים אפשר להתאים אישית. תגידי מה את חושבת על הניתוק הזה בין אדריכלות לבין יצור פנים. אני חושבת שאין ניתוק אני כל הזמן אני גדלתי בתוך משרד אדריכלות אז אז אני מאוד מחובר אצלי לנושא הזה של. התכנון. אני יודעת שיש טענה שאדריכלים. לא מתייחסים לתכנון הפנימי ולא גם לא יודעים וגם לא אכפת להם וגם לא בא להם. אני לא מכירה את זה, אני מכירה את האדריכלות של פעם שבאמת מתייחסים עד הפרטים הקטנים ועד הצרכים הספציפיים והרצונות והטעם של אותה משפחה שתיכנס לנו עם זה בית או לא משנה אם זה מקום עבודה עובדים. יכול להיות שגם ענף האדריכלות. בבנייה המהירה. והפינטרית של העשורים האחרונים גם עבר איזה שהוא שינוי. שבאמת מאוד מאוד חשוב איך הדברים נראים מבחוץ ויש קצת- התייחסות למה שקורה בפנים, ואז שוב זה יצר צורך. אבל אני אני בעבודה שוטפת עם אדריכלים גם היום ותמיד זה זורם. נכון אז הזכרת פיטר ריסט, פינטרסט אינסטגרם מי שלא מכיר מה המאזינים שלו במקרה את פינטרסט הזה, מעין אתר כזה עם המון המון תמונות, השראה וכל מיני נושאים, בין השאר אדריכלות. ולי לפחות תמיד עולה השאלה האם אנחנו באמת מעצבים אך ורק בשביל הויזואליה אנחנו מעצבים פוסט אל יפה הבית שלה כמו איזה פלקט יפה לתמונת אינסטגרם פטרס וכיוצא בזה, או שיש בתוך העיצוב פנים עוד ערכים, עוד איכויות שאנחנו יכולים לתת לחלת. קודם כל העיצוב עצמו נובע מצורך, זאת אומרת, עיצוב בא לענות על צורך מסוים, ואז אנחנו יכולים לעצב אותו פרקטי, לעצב אותו יפה, לעצב אותו גם פרקטי וגם יפה. האם הבתים שלנו? אם אנחנו רוצים שהבתים שלנו יהיו רק פוסטרים, תלוי מי אנחנו. האלה שאתה מגדיר זאת אומרת. אם אנחנו עושים חתך של כל האנשים בעולם אז יש אנשים שלא שחשובים זה הנראות ויש אנשים שמה שחשוב להם זה התפקוד והפרקטיות. ואם זה יכול גם להיראות טוב, אז אדרבה, אני חושבת שהיה איזה שהוא גל של טרנדים ששטפו את הארץ לפני. נגיד 10 שנים. 12 שנה זה התחיל שפתאום התחילו להביא. שחור ולבן, כן. בדיוק כאלה או המון חרומט כן המון חרומת הגז. ובתים שמה שהיה חשוב בהם זה הנראות, ואני חושבת שהקורונה נתנה. זריקת זריקת התעוררות. כי. אנשים הבינו שרתים, צריכים לעבוד, שהמטבח באמת צריך לשבת בו, יש לי חיים, מסעדות, אין מאיפה אין מאיפה להזמין וגם כולם כל הזמן בבית ועכשיו מה עושים? זאת אומרת אם זה סחירים, אם פתאום היו מובטלים, פתאום היה המון זמן פנוי ואנשים התחילו לבשל, אנשים נורא גלילו אתה ביחד המשפחתי. שפתאום הם הבינו שהיה חסר להם זה הרבה לא היו מודעים שזה היה חסר להם ועבודה מהבית. עבודה מהבית קיבלה תנופה אדירה. אני אוהבת מהבית מתוך אידיאולוגיה. תמיד זאת אומרת בתל אביב שלי גדלו זכרו על הרצפה ולומדים לתוך זה, והם יודעים מה אמא עושה ומעורבים. אם שמה מישהו אומר אני ירצה ללכת ללמוד משהו בתחום. עבודה אחד. עם מעודד. כן. אבל הם לומדים. הם לומדים גם לתת ספייס הם לומדים לתת צ'ק אתם יודעים לתת לך זמן עבודה ואת השעות ביחד עם זה ולהגיד מה הם צריכים ומה הם רוצים. וההורים כשעובדים בבית לומדים שהם לא יכולים רק לעבוד. הם צריכים גם להיות עם הילדים ולתפקד בבית. ובאמת הקורונה עושה שינוי מאוד גדול שהבתים קיבלו התחילו לקבל בחזרה את הדגש על הפרקטיות והפונקציונלית. וחזרו אני חושבת שפעם הייתי היחידה שעושה תרשימי זרימה של אנשים איך הם הולכים בחלל, איך הם הולכים בבית, איך אומרים איך אתה, איפה אתה עובר. כשאתה הולך מהחדר המטבח, איך אתה נכנס למטבח, לאיפה אתה יוצא מהמטבח ופתאום זה חזר. לאנשים בואו נחשוב מה הטיול שהכביסה עושה מהרגש שהמורדים לא מקלט עד למכונה חזרה לא מגהץ חזרה לגפול בארונות איזה טיול זה עושה? היום במשקוף שאתה מחזיק סעד בידדות. אז כן, אני חושבת שזה חזר. אני חושבת שאנשים מבינים בכל העולם היום יותר מפעם שהבית צריך לתפקד והם לא מוכנים. בניגוד לפעם לא מוכנים לא חוזרים לספר. אתה לא מוכנים לוותר על על היופי, על הנראות ואפשר לשלם אפשר להכניס. אני מכניסה בשיטת העבודה שלי אני מכניסה המון ערכים. מכניסה ערכים ומכניסה רגשות, זיכרונות, אסוציאציות. אז זהו, אני רוצה באמת לדבר על הנושא של הערכים והזכרונות והאסוציאציות אבל נשאל שאלה קצת קשה שמאתגרת קהילת שנינו האם זה מותרות? האם כל תחום העיצוב פנים היינו יכולים רגע כמו לפני 20 שנה בישראל, לבטל אותו לגמרי, לחזור לתמונה על הכלים מסמר ועדיין הכל היה בסדר, כמו שמעבד פה משהו משמעותי בעינייך? אני חושבת שמהווים זה התאמה אישית וההתאמה האישית היא מאוד מהותית אם אתה עוסק בונג של האנשים בחלל. הצד הרגשי הוא חלק בלתי נפרד מהויל ביין וחלק נכבד מהצד הרגשי זה איך. איך אתה שייך, איך אתה מרגיש, מה עושה עם זה שלך, מה עושה את המבנה לבית וההתאמה האישית. יש בה צדדים שמאוד מאוד משפיעים על. הבריאות של של הנפש, של האדם בבריאות הנפש מאוד קשורה לבריאות הגוף. אני חושבת שהתרומה אישית היא מהותית. ואני אגיד עוד משהו ככה כאילו אף אחד לא שומע. אני אגיד את זה. כן, סליחה. שאם אני חושבת נגיד על הדירה הראשונה של ההורים שלי כשהם חזרו לארץ, דירה שאני חייתי בעד כיתה בית, זה דירה שהיא תמיד תוכנו. נכון, היא הייתה קטנה, היא הייתה צנועה, אבל היא הייתה מתוכננת, נכון? מאיזה. מחנה. מבחינת חלוקת החלל מבחינת הדגשים, הפרופורציות במטבח לבין חללי רוח ופינת אוכל וחדרים וחדרי רחצה. מבחינת לאן נפתח כול חדר? כל דלת מה רואים שנכנסים הביתה. ואני חושבת שהיום יש אינטרס וככה אני אומרת את זה לא כולם, לא באופן גורף, אבל יש אינטרס מאוד בולט בפרויקטים גדולים. שרוכשי הדירות יאלצו לעשות שינויים בדירה וזה אינטרס כלכלי, זה אינטרס כלכלי של המעורבים, של היזמים, של הקבלנים. שינויי. דיירים שאני אומרת מלכתחילה אם הדירה הייתה מתוכננת, נכון. לי הייתה 50% כוחות הע. אם כי זה מאוד מעניין פה משהו. דוגמה שהוא דבר והיפוכו. למה? כי אותה דירה שאת מכירת של ההורים שלך שגרת בתור. ילדה היא גם הייתה גננת. זהו, היא גננת. זאת אומרת, אנחנו זה בעצם תוצר של הראיונות של אדריכל בשם לקרוזיה נכון שלמה על הבעל הבית היא מכונת בית. ואז תכנן כביכול את הבית האידיאלי למידות האדם, אבל ללקמווזיה יש את המודולו, הוא תכנן את זה. הוא צייר בן אדם והמידות שלו מאוד מדוייקות. למשל, אומר גובה הישיבה, זה גובה הבארך שלנו במחאות. 43. סעיפים את הספר. כן, עכשיו מה זה בעצם אומר? כי בבית הוא מכונה אז האדם הוא בורג במכונה ואז כל בני האדם חיים אותו הדבר. ואם אנחנו אמרנו גישה אחרת לגמרי שבעצם אנחנו נורא רוצים גם להיות כל אחד ספציפית עם היחידה שמדירה שהוא מתאימה. הדרכים שלו אז זה אולי בעצם המעבר הזה מאותם דירות, שיקול שאולי הם מתוכננות נהדר, אבל לא לכולם מטעים אותו הדבר. אולי המקום שאנחנו נמצאים בו היום באבולוציה הזאת, החברתית, ובה אנחנו אומרים רגע, מגיע לגמרי באמת את הביטוי האישי שלי ואת הצרכים האישיים שלי, שבו יש דירה אחת שיגור בה גרוש, יש דירה אחת שהיא תגור במשפחה יש 8 ילדים ויש דירה שלישית שהגעו בהם איזה 3 היפיות ביחד באיזה קומונה כאילו זה שונה, זה שונה מאוד. אבל אם אתה לוקח דירה בשיקום. שהיא דירה, גננת לאדם הממוצע שיחיה בה בנוחות. אז פעם היא הייתה באמת מאפשר לבן אדם הממוצע לחיות בלכות. והיום? לא, לא. באמת הדברים שאני רואה שלפעמים לא בתקן אפילו אין מרחבי שימוש. דלת של שירותים שנפתחת לפינת האוכל. כל מיני דברים כאלה שאתה אומר לא כיף לנו פה. לא כיף עכשיו אם אתה חי במקום שלא כיף לך לגור בו, לא תרגיש בבית ולא תרגיש מאושר. ולא, לא לא יהיה לך טוב ואם לא יהיה לך טוב זה כבר משפיע עוד הרבה הרבה הלאה. זה משפיע גם על הגוף. אז אני לא יודעת אם הגנרי היה באמת גנרי שמותאם מבני אדם ומתוכנן נכון, זה היה נהדר. וזה קצת מלכודת, זה מלכודת של אנשים שלא יודעים לקרוא תוכנית ופתאום הם מגלים שהדירה לא תהיה להם נוחה ואז הם נאלצים לקחת מעצבים ויש פה בית. יש פה בעיה? כן, אני חושב שגם. גם היוקרה של האדריכלים והמעצבים וגם באמת אני חושב, התפקיד החברתי שלהם. הוא לא כמו שהיה בעבר אם אני רואה את אדריכלי העבר, כאלה שראו שיש להם תפקיד חברתי לתת מגורים ראויים לבני אדם, בעיניי היום הכוח הוא הרבה יותר אצל היזמים, שהיזמים גם הרבה פעמים משפיעים על הטבעות השונות, ואז זה מאלץ פתרונות מאוד מאוד סטנרטיים. ובאמת לו מאוד רחוקים, ובאמת לא תמיד מתאימים וטובים. נכון, רואים את זה בהחלט, בוא נדבר. על מקווה שנחזיר את זה. התפקיד שלנו כמתכננים לטובת האנשים, לטובת האנשים. אדריכל זה מקצוע חברתי לחלוטין, אין תפקיד בחברה שיש לו משמעות מאוד גדולה ואני תמיד אומר. הלקוח הוא לאו דווקא עכשיו אותו זוג שיושב מולך עם יש בו לקוחות, למשל מי שגר סביבם ברחוב וגם הלקוח של האדריכלות. הוא גם מושפע מהדרך הזה. מי שיקנה את הבית אחרי ל עוד 10 שנים הוא גם הלקוח שאתה לא מכיר, אבל אתה צריך. לחשוב. ואפשר לתכנן נכון, אפשר לתכנן שזה יהיה אותו בית +30 שנה בלי שיפוצים. נכון, נכון נכון. אז זהו רציתי לשאול אותך את תפיסת השייכות. התחלנו עם זה ובוא נפתח את זה קצת. מה זה אומר איזה שהיא גישה שאת פיתחת בעיצוב? לפני 23 4 שנים מוצאתי את עצמי גרה בבית שאני תכננתי אותו. הייתי שותפה בתכנון שלו, שותפה מאוד פעילה ואני עיצבתי אותו והוא. מילאתי אותו מכל מה שהיה בע. רון ועד קיסם. והגיע רגע בחיים שאמרתי מה זה המקום הזה אני לא, אין לי בלט לעמוד עליה וזה היה משבר מאוד מאוד קשה, כי בכל מובן אוביקטיבי הביתה שלי. הביתה שלי. בכסף ובטאבו ובתיכון ובכל דבר. ולא מצאתי מקום לעמוד בו. והתחלתי להתעסק בשאלה מה גורם למבנה להפוך לבית. לא התחלתי להבין מה אנחנו מרגישים, מה אנחנו מרגישים שאנחנו נכנסים, מה, מה אנחנו מרגישים עם האנשים שחיים איתנו, מה אנחנו מרגישים גם עם הנראות, אבל גם עם מה שזה משקף לומר ברמה הערכית וברמה הרשית, ורק מאוחר יותר גיליתי ששייכות היא בכלל יסוד. דרמטי בפסיכולוגיה המודרנית. אם אנחנו מסתכלים בפירמידת הצרכים של מאסלו. שייכות יושבת יפה באמצע מיד אחרי התנאים ההישרדותיים של האדם. ואז התחלתי באמת לחבר את זה לתכנון ולעיצוב. מה יגרום למבנה להרגיש בית? עכשיו? בית יכול להיות גם דירה שכורה. יכול להיות גם דירה של השכנים. צריך להיכנס לשכניים, להרגיש בבית. מה גורם לזה ואצל כל אחד? מה שגורם לזה זה דברים אחרים. ובניתי שיטה שלמה שיושבת על חיבור בין ערכים לבין צרכים לבין רגשות. וערכים יכולים להיות ערכים חברתיים והם יכולים להיות ערכים דתיים. והם יכולים להיות ערכים אקולוגיים. וכל דבר, כל דבר שהוא ארז מבחינת האנשים. וצרכים הם צרכים של באמת מי הם האנשים? מי הם היום, מי הם יהיו בעוד 20 שנה, איך הם צפויים להשתנות. והחיבור זה יוצר דברים נורא מעניינים נכנסים פנימה פתאום. אוספים שהם אוספים פתאום הם נזכרים במקום שהם היו בו שנורא מיוחד הם אמרו וואי אני רוצה בית כזה. זה היה בכלל לפני 30 שנה? אני לא יודעת מה בפראג אבל מכניסים. אני מכניסים להם איזכורים, אזכורים של מה שגורם לנו להרגיש בבית אל תוך הבית שלהם ומשלבת באמת. את מה את מה שנותן להם תחושת שייכות, תחושה שזה שלהם שהם מרגישים שייכים למקום הזה, משהו שיגרום להם להתרגש לחזור הביתה. 1000 זה מהמם אני מאוד מאוד מתחבר לזה תספרי קצת איך הוא על התהליך זה מה זה שאינונים זה. ריאיון איך זה עובד אז? אז בתהליך הזה יש שאלונים, חוץ משאלון צרכים של כל המתכננים אדריכלות. וכולם. אז אצלי לא שאלונים נכנסים. זכרונות ונכנסים נכנסות אסוציאציות ונכנסים צבאיים ונכנסים חומרים ונכנסים. זכרונות מהבית שגדלו ובבתים שהם אהבו וגם מבטים שהם לא אהבו. ומה הווט שואל אותי מאיפה עובר הקו האדום, כי לפעמים צריך גם לחבר בין כמה אנשים שחיים באותו בית. אתה לא יכול שאחד להרגיש שייך לשני זרקו אותו, אז זה יוצא מאוד מאוד מעניין. החל משאלונים שבהם מצלמים תכולות של ארונות ומנוח ומה לא נוח ומה לשימור ומה לשיפור וכמה בגדים וכמה כל הדברים האלה, ואז ממש זכרונות ואנשים פותחים דברים. כשהם מרגישים נוח כשהם מרגישים את האמון כבר באמת עולים דברים נורא מרגשים. נורא נורא. המון פסיכולוגיה בתוך זה המון רגש, המון רגש, כי בית הוא בית, הוא בעצם ברגש. אנחנו. בקירות אנחנו יכולים לתת לזה סימון, אנחנו יכולים לתת לזה תזכורים דברים שבאמת יגרמו לנו להרגיש ויושבים עם הפסיכולוגיה של הצבעים ומכניסים גם פל שומנים ומכניסים גם פסיכולוגיה פרופר. ומכניסים כמובן, גם אקולוגיה וגם חומרים בריאים וגם בנייה ירוקה וגם חיסכון באנרגיה, אלה דברים שמשפיעים פיזית על על הבריאות שלנו. וגם רגשית. ברגע שבן אדם יודע שהבית שלו הוא בית שאיננו פוגע בסביבה, או שהאריכים שהוא רכש, שהם במפעל, שלא מנצל את העובדים שלו, זה עושה להם נורא טוב, זה עושה להם להרגיש, לרצות, לרצות להיות במקום הזה, מרגישים מהטובים בקבוצה של הטובים. הרי בסוף אנחנו יצור חברתי, יצור קבוצתי. ויש קבוצות שאנחנו רוצים להשתייך אליהם. ואני רוצה שהם ירצו להשתייך אל הקבוצה של הטובים. יש ערכים, כמו למשל ערכים שנוגעים בבריאות, שאני מכוונת לשם זה אם ירצו לקוחות לעשות משהו שיפגע בבריאות שלהם פה אני אז להתהוות. ואפשר לכוון להראות להם זאת אומרת, יש דברים שהם אנשים לא חשבו עליהם לפני כן, ופתאום מתחילים לחשוב פתאום מתחילים לחשוב איפה מייצרים את זה, מה התנאים הסוציאליים של האנשים במפעל. מיוט במיכרות שמוציאים את אני כבר לא מדברת על החור שעושים בכדור הארץ אבל מה עם האנשים שעובדים שם? אז שיש נורא יפה. מה עם אנשים שעובדים שם? אבל רגע אולי אפשר בכלל לקחת שיש שכבר היה בשימוש? אולי אפשר לעשות בו שימוש חוזר? אז יש דברים יוצאים עם דברים נורא נורא מעניינים. כן כן אני רוצה נורא לשאול אותך לגבי זה כמה דוגמאות, כי הרבה מהעיסוק בעיצוב ובאדריכלות זה לקחת כל מיני רעיונות. ערכים, כל מיני קונספטים וחלומות וכולי. בסוף להפוך אותם לחומר, לצורה, לטקסטורה, משהו שאנחנו באים איתו באמת במגע לפחות ויזואלית. תני את זה דוגמא על איזה שהוא ערך רגש של לקוח. פתח בפנייך אולי זיכרון, אולי איזה שהוא כמיהה למשהו והפכת את זה בסוף למשהו שהוא פיזבילי בתוך החלון. יש עכשיו ממש בשלבי תכנון. כן צריכים לקבל זה היתר קטן. אני מקווה שיקבלו אותו עכשיו ונתחיל לרוץ עם זה. דופלקס בתל אביב. כשנכנסתי ללקוחות הביתה ראיתי להקים תמונה של רקדנים שמחופשים לקניון. ושלושה בדיונים, כל אחד בקפיצה בגובה שונה וזה שאלתי מה זה? מסתבר שזה אחרי הדייט הראשון שלהם כבר משפחה עם 3 ילדים מתבגרים בדייט הראשון שלהם הם דיברו על משהו, על איזה הופעה שהיא ראתה או משהו כזה והוא רצה את התמונה. זה על הקנאבוס והעבירה זה תלוי בסלון. עכשיו זה פעולה בגודל של גיליון כי מאחר וזה דווקא שלום הבריאות באמצע הבית. כבר אמרתי להם מראש זה אותי שהולך ללוות אותנו גם בצבע והקנגרועים האלה הולכים להיות מודפסים על טפט שיהיה לאורך מדרגות כלפי מעלה. עם תאורה מתאימה ואמא כל הזמן וזה משהו שהוא משמר את ההתאהבות שלהם הוא מזכיר להם את ההתחלה שלהם ות שמע, הילדים מתבגרים זה כהרף עין ילדים כבר זהו. ולשלום לשמר את האהבה הראשונית, כזאת שהייתה שם, למשל או או בית. שכל העיצוב שלו נוסף סביב שתי מנורות שהלקוחה קיבלה מסבתא שלו, וידענו שמנורות הזכוכית האלה אחת יהיה ב עול של הכניסה. עול זה מילה של פאול ברחבת הכניסה ואחת תהיה בחדר השינה והכל. הצבעים נבנו לפי זה. הבחירות נעשו לפי זה. שאנשים אומרים לך זה נורא נוח, אבל אני הרבה פעמים שומעת את בטח לא תרשי לנו להשאיר את הספה לראות אצלי אין דבר כזה. אני רק אומר שלעשות לו תקליים ולא חוקי אין דבר כזה לאמר שם מה זה מרשה. לא פעם דיברנו עם מעצבת, היא אמרה זה לא יעבור את חיי הביתה ואמרתי אני הפוך, אני אומרת כל מה שאתם אוהבים מפה יעבור אתכם לבית הבא והאתגר שלי זה להתאים את העיצוב כולו. מתוך חפצים קיימים כן, בבתים של אספנים ובאים הרבה מהמתים ומטעים באמת יוצא. אקלקסים. זה הרבה סנטימנטלי והרבה לשמור על הדברים שכבר נפגעו לנו, לא הכל חייב להיות חדש ולצץ ענקי ומבריק אנחנו שמשהו נגע בהם, משהו מהעבר היום יש לכם? חיים, כן. ברבי של ברבי. אלה שכבר שכבר יש להם קמטים שכבר יש להם, כבר קיבלו חוויות. את כבר הכירות כבר יודעים לדבר איתנו, לספר לנו? לא יודעת. יש מלא דוגמאות לקוח שחזר אחרי 50 שנה בארצות הברית לדירה בתל אביב שהוא ירש לאמא שלו. והצבע הדירה כבר זקנה והמטבח לא היה שבור, ממש שבור ואתה רואה שאמא שלו נורא אוהבת את הדירה ואחרסינות שם היו ירוקות. ירוק עם כחול כזה כי איתנו מסורת של שנות השבעים ושימרנו את הצבע כמוציל זאת אומרת יש לו מטבח שלו בצבע מרווה. ובשירותי האורחים הוא קיבל את הפה בגונגלי, ובסלון את הפה גונגל אחר, קצת יותר רגוע, עם עלים ירוקים. זאת אומרת נשמע הצבע הירוק כמשהו כזיכרון של הבית של אמא שלי. אז זה דברים שהם לא עושים לך להרגיש שייך. נכון וגם זה שלך הוועדה שלו איזה משהו שהוא חלק מהחוויה של מורים. בבוקר בבית שלך, אתה נושם את הבית מהילדות. כן כן, אני הרבה פעמים מדבר על בנייה ירוקה בהקשר של געגוע שאנחנו תמיד מתגעגעים לאורחות חיים שאנחנו הולכים ומתרחקים מהם. פועל משמרת את הגעגוע ואז זה הופך אותו לאיזה שהוא כוח לחכות שבאמת נותן לנו ערך, מכבד אותנו, נותנת לו סיפור שהוא סיפור בהמשכים. שהיא המשכיות. מחברת לטבע תמיד יש לנו חיבורים ביופיילים כי אתה מדבר על הגעגוע הזה לאורחות חיים של פעם. זה בעצם החיבור שלנו. את אלו שהיינו פעם וסאתי התעסקנו קצת, הכנסנו את עצמנו לבועות זכוכית, אבל אנחנו צריכים את זה, אנחנו חייבים את זה בשלבויות שלנו. ואני שמחה שמתחילים לחזור קצת. לדבר על כן אמרת להרכים הוורודים אז אמרתי הרי בטרנדים זה עוד יחזור עכשיו ילטו אז פתאום כולם יהיו ערכים ורודים אבל זה יהיו זה המודל החדש והלבן זה שלך הדברים חזרים אבל זה דבר שהוא שלך ויש לו ערך כמו שאתה אומר את האמא מאוד אהבה את זה או זאת התמונה מהדייט הראשון הזה שזה משהו שהוא נצחי זה לא עניין של כל טרנדים זה שלי. נכון זה משהו שאני מעניין בנצח אחד. במצח, כן. יפה זה מאוד מאוד בעניין, אז בעצם תפיסת השייכות היא איזה שהוא מחקר שאת עושה עם הדיירים לקוחות מזמינים של התכנון, של הייצוג שלך ודרך המחקר הזה את מגיעה איתם לכל מיני רעיונות. שאת משמרת אותם בתוך העיצוב. בתוך, אני קוראת לזה קודש, שייכות וכל השייכות האלה זה התמצית של הרגל שלהם אבל זה מחבר גם את הרגש וגם את הצרכים במטאפיזיים. כן אני עושה דבר דומה עם נושא של אור כי מצאתי שאור הוא בעיקר הוא טבעי. אני מדבר בדרך כלל על הנושא של העור הטבעי. אנשים שומעים מגיבים אליו מאוד מאוד אחרת הייתה לי פעם איזה משפחה. שהאישה או המשפחה נורא שמחה ששמתי לך חלון וכזה מזרחי יחסית כי היא אמרה אור הזריחה זה אור מדהים קמים, זה ממלא אותך באנרגיה ואתה קם כולך ואז אבל באותה שיחה מסתכל פה בלימוד מה פתאום זה אורכים נורא, זה אור קשוח אני לא יכול. ואני שונא את האור של חברה אז בינו מבינה שכאילו בין שני אנשים שאנחנו היו גרים ביחד ולא ידעו אפילו איך אותו אור לצורך העניין ששניהם באים אלינו משפיע בצורה מאוד אחרת. אני יודע על אנשים נגיד שהשקיעה זה הדבר הכי רומנטי ומדהים ולעומת זאת אנשים שההשקיעה. כן, ויש הרבה שאלות בשנה נכון אנשים שנגיד מאוד אוהבים את השמש הישירה והדוקרת והחודרת עם הצללים המאוד כהים וחזקים ויש כאלה שלא. מה פתאום רק אורח אז גם בתוך העור אפשר. להגיע למצבים. רגשיים אני חושבת שהמציאות האלה של אנשים שמציאות כל כך מובהקות שהם או שאוהבים את האוז או ששונית, ואני חושבת שיש בזה שילוב. כך הניחוש שלי לא מבוסס מחקר ולא שום דבר גם פיזיולוגי. זאת אומרת משהו, אנשים שיותר רגישים, העיניים שם יותר רגישות. יש אנשים שהעיניים שלהם- רגישות, יש אנשים שאוהבים יותר חום- חום, ואני חושבת שזה שילוב גם של פיזיולוגיה וגם של פסיכולוגיה. מה זה מזכיר לך? אם יש לך טראומה מי אני מעיר אותך? טראומה. איך היא יכולה אותך לקליבות אני לא יודעת. אז זה תמיד זה תמיד לדעתי זה תמיד שילוב של שני הדברים. נכון? ואז אתה יודע, במקרה כזה אתה שם אותי לישון מחדר צפוני זה. היה זוג אז מה? הייתי מפריד את המיטה הזאת. יש לנו מחד לא. מגלים תוך כדי זוגות של בונים, אתה מגלים כל הדברים שבחיים לא דיברו עליהם. כאילו מתי מישהו דיבר על איזה אור אני אוהב, איזה מעריכים אני אוהב פתאום חומרים. פתאום אני נורא, אני שונא כל דבר. איפה פגשת הכול 20 שנה? כל מיני. כאלה אנחנו לא מחליטים על עצמו לכל מיני החלטות כי אני נורא דיכוטומיות עזוב אותך, תשחרר כאילו מה? למה אתה דווקא אוהב קורדואר? למה דווקא שונא אורדו בו יש לך בתור בן אדם שלך כל כך מגוון של בחירות ואפשרויות? אל תגדיר את עצמך דווקא יותר שונא או אוהב קורד? בוא תנסה אולי קודרו אפור, כן וכחול אולי קורד רואי מאופק לו ומתחיל כן לא יודע כאילו. יש יש כל מיני דברים. פתאום שאנשים לא חושבים עליו ואם אנחנו לוקחים את זה לתוך העבודה שלנו. אני שואלת אותם אתם אוהבים את את הפח בתוך ההון ומחוץ לארון והעולם נחלט לשניים ולא חשבו על זה עכשיו. אם אתם לא חושבים על זה ואתם הולכים להזמין מטבח, יצא לכם 50% סיכוי שלא תאהבו את מה שקורה שם בעניין הפח. וזה דברים שהם מהותיים. מה נוח, מה לא נוח. לא יודעת כל מיני דברים שבאמת לא לא חשבו עליהם קודם. וזה נורא מעניין. זה נורא אנשים זה דבר מעניין, כן. נכון. תראי באיזה מהתכנון והאדריכלית זה אנשים קודם על הפינטרסט ועל הזה זה ממש עוול למקצוע כי זה ממש לא בשביל לראות כל מיני תמונות ויזואלית יפות ומתוקות באינטרנט, אלא זה בשביל לחוות את החלל ולחיות בו היום יום התפקוד והתנועה הם החלק שהחלל לא הפלקט הזה. התקציב שברוב התמונות האלה אפילו לא מצלמים אנשים שזה בכלל מחריד, כן. כן. ואפילו לא לא אדם חווים את החלל הזה. יש איזה שיח בזמן האחרון שנחשפתי אליו, שאומר שלמשל רהיטים רכים מעודדים נגיד התנהגות רכה, נניח אם יושבים שני אנשים במשא ומתן על הספה רכה, אז המשא נותן יהיה רך יותר מאשר על שפה מברזל. מגיע לזה. גם את זה קדימה איזה צבע משפיע עליך? באיזה צורה? נגיד אם עושה אם אותה יש אדום בחלל נגיד מסעדות של פסטות קדומות כדי שאנשים הולכים כן. ואם אתה רוצה נגיד משא ומתן שהוא יהיה נינוח, אז תלך על צבע על הירוק הבהיר שהוא מצליח ומפתח והוא עדיין בהיר כדי להרגיע. אם יש לך בחדר הישיבות הדרום כתום צבעים כאלה אזירות לא נחמד, פשוט מישהו יילך. לא, לא יהיו שם עסקאות. יש בפסיכולוגיה של הצוות, יש צבעים שמעודרי. עסקאות צבעים שמעודדי שיתוף פעולה. יש כיוונים, אתה כבר נכנס וחומרים שאתה משתמש בהם ואיפה תציג את השולחן ומי ישב מול מי ומה אתה רואה מול העיניים ואני חושבת. ההתכווננות שלנו עצם העובדה שאנחנו שמים לב לפרטים ואנחנו חושבים מה אמור להיות בחדר הספציפי הזה, האם אמור להיות פה משא ומתן על מיליארד שקל? איך אנחנו רוצים שתהיה החוויה של אנשים שיושבים פה, ואז אנחנו מגיעים לצבע ולצורה ולחומר, ומה אנשים רואים מול העיניים, אולי לא פתוח מול החלון? אולי דווקא הלקוח שבא לחתום הוא צריך לשבת מול הנוף ולא אתה כבעל המשרד? כדי לעבוד יותר טוב יש המון המון פודיקטלים לחשוב עליהם שבהתכווננות שלנו יותר מכל פסיכולוגיה של מישהו כתב יותר מכל פנקשואי שהתורה ספציפית כשאנחנו שמים לב לדברים הקטנים. יש שם רשות עם הפתרונות. עצם העובדה שחשבנו על זה, אז זה כבר הכוונה. היא כבר, היא כבר תביא למקום הנכון. בוא ננסה לאתגר את תפיסת השייכות בחללים ציבוריים, למשל משרד שבו אין בן אדם ספציפי עם התמונה מהדייט הראשון, אלא יכולים להגיע כל מיני עובדים לכל, למשל במרפאה או במתנס, מקומות שהם יותר כל מיני. בעלה. במקומות ציבוריים תפיסות השייכות עובדת משולש, היא עובדת בצורה נורא מעניינת, כי קודם כל יש את תפיסת השייכות של הבעלים של המקום הזה. שהוא צריך להרגיש בבית ונינוח, וכשהוא ירגיש בבית כל הטיפול שלו במרחב הזה יהיה טיפול ביתי ואישי יותר ותורם יותר לעובדים פרו העובדים ואז יש את העובדים העובדים שיושבים שם. מה הם רוצים, מה הם מרגישים וגם אם זה מקום. כללי יש כן מקום יש תמיד חלק מהאנשים הם קבועים וחלק מהאנשים אתה יכול לבנות אווטרה אפילו אם זה ווימונג אנשים מתחלפים אתה בונה איזה שהוא אוטר שאתה חושב מיהו מה הוא בן כמה הוא, מה הוא אוהב, לאן הולך, איזה הופעות הוא רואה. בערב אתה בונה את זה לפי הצרכים שלו, איך הוא עובד, עם מי הוא נפגע, עם מי הוא מדבר, ואז העבודה שלו ברגע שהוא ירגיש. שהמקום מותאם אליו, העבודה שלו תהיה עבודה הרבה יותר פרודוקטיבית, ואז הצלע השלישי תהיה הלקוח. הלקוח שנכנס הוא צריך להרגיש בבית. צריך להרגיש שנינוח וצריך להרגיש שיש לו אמון במקום הזה. מי הלקוח? אתה גם עובד עם אווטרים או עם לקוחות קיימים? אם זה מקום שהוא כבר ממשיך שהוא לא חדש, מי הוא הלקח? מה הוא אוהב? מאיזה תרבות הוא בא, מה ההרגלים שלו, מה הצרכים שלו, מה מה הוא מצפה ממך, איך תעביר לו שהוא יכול לסמוך עליך שהוא יכול להאמין בך ואז תחושת השייכות. תחושת. הבית של הלקוח בעצם מעודדת עסקאות ויכולים לעשות. הרבה עסקים שם, אז זה עבודה מאוד מאוד מעניינת. ודרך אגב, בתחום הבנייה הירוקה, כשאני מגיעה כמה פעמים יצא לי 3. 4 משרדים שנכנסתי שהם היו צריכים אני לפני שיפוץ ודיברתי עם העובדים ומה הם צריכים ומה זה ומה יש להם ישולחן מלראות אולי סתם שולחן, אולי אין להם כלום במגירות. 3 4 משרדים שנכנסתי לפחות לחצי מהעובדים היה אקמול באופט. ואז הבנתי שיש בעיות בתורה או באיוורור או מיזוג או משהו שם לא מרגישים טוב הם לא מרגישים טוב הם רוצים. אמרה לי אתה עובדים כאלה לא יעבדו טוב לעולם, הם לא רוצים להיות שם. וזה מתחיל מבעיה פיזית של המבנה. נכון? אז קניתי כל מגמות של העובדים לגמרי זה נורא מעניין. אותי שייכות במשרד, אז חשבתי שקורתי שכל עובד משים את התמונה. בהחלט. אם זה לא וואו, אם זה מקום זה משרדים קבועים לאנשים קבועים בהחלט יש מקום לחפצים אישיים. איפה הם נשים את התיק שלהם כשהם באים? איפה אתם מתאימים את הטלפון? מתי אפילו איפה? איפה הם אוכלים, מתי מדברים עם הילדים שלהם באמצע היום? זה דברים שכל עובד ועובד. יש לו את הצרכים הספציפיים שלו. בהנחה שיש עובדים קבועים למשרד הזה. אם יבואו עובדים חדשים, אפשר לעשות התאמות קטנות, אבל בסוף בסוף זה אנשים בעצם העובדה שחשבת על כל הדברים זה בסדר, אז הזיז את השולחן מפה לשם כי יותר נוח להם הכיוון, אבל מקום העבודה היה מותאם לא לתמונה שיש לי בראש של איך אני רוצה שזה יצטלם אחר כך. כי אם אני אשים את השולחן ככה זה יצטלם פצצה. איך הבן אדם? איך הבן אדם יושב שם? ועובד. ומאיפה יגיע אליו הסיבוב ובאיזה שעות? אז זה דברים שכבר כשאתה שואל את העובדים את השאלות כבר מרגישים שייכים, כי לבוס שלנו הבין מישהו כן לשמוע מה הם רוצים, מה הם צריכים, מתחשבים בהם. פעם תכנו איזה בית ספר שהם מאד דינמיים שנגיד על שולחנות יכולים פעם אחת להיות לאחד, לבודד בנקום בנק נהיה שישייה לקבוצות וכל הכל מאוד מאוד מהר. אז מרוב הדינמיות לתמיד אין את המקום שלו. אין את השולחן הרגיל שלך שאנחנו מקשכש ומתחת לבלג את המסטיקים את הדבר מה בתוך כל הבית ספר הגדול. יהיה המקום האישי של התלמיד שלו. מה זוז היה לוקר זאת אומרת הלוקר האישי ואז שפתח לי כל מיני לוקרים כדי לחקור וללמוד מה קורה איתם, אז פתאום אנחנו שם איזה דובון דובון גדול מהסבן ואחד מלא נעליים. לא יודע למה על נעליים ואחד מבולגן ואחד מסודר, אבל זה את מקום. מסודרים הם פותחים סמים דאודנטים וזה ונורות להיות על הדלת. נכון, נכון אחר. כך זה עובר איתם לוקיים של עצמך. ממשיך הלאה. זה המקום שלהם, הפינה האישית שבאמת נותנת לנו את האיחוד ואת הערך בבית ספר אחר גם שתכננו אז עשינו בהם עמדת דיספליי כזו שכל אחד יש לו דיספלייט מקום קבוע מציג שם נגיד את העבודות שלו ביצירות וכל מיני דברים וזה תמיד שלא. במהלך השנה הוא יודע שלזה הוא חוזר ושם את מה שהוא רוצה להציג. שוב, אז משהו צריך להיות קבוע זה משהו בא. אחרת אין לנו, אין לנו קרקע מתחת לרגליים. אנחנו צריכים קביעות גם אם זה בשכירות וגם אנחנו יודעים שזה מקום עבודה +5 שנים לעבור על המקום מקום אחר צריך צריך להרגיש שזה שלנו. צריך להשקיע קצת לפעמים כדי שלה להיות פנויים ולכל השינויים האחרים, אבל שיש איזה הוגן שיש משהו כדי שכל בוקר חזרתי למקום שהוא של כיסא מרופד לפי עמידות שלי. והמקום לקלוט את התיק כן+ מעניין אז זה באמת תפיסה הרי. כן כן יפה מה העתיד של כל הסיפור הזה? איך את רואה את הייצור? הפנים? מספר שייכות בעיצוב הפנים, עיצוב הפנים בכלל מתפתח בשנים הבאות בישראל, כאילו לפני 20 שנה אפילו לא היו נישות מכירות בסדר, הכל היה כזה נורא, כאילו לבנים עם צבע סיד לבן. כן. ואחר כך פתאום נכנסו צבעים וריצופים ומטבחים בכלל העולם הוא לא וסניטריה וכולי מה היא עוד 20 שנה בעיצוב? אני בתחושה שלי אנחנו מאוד חוזרים לקבר, אנחנו מאוד חוזרים לאט לאט, מאוד לאט אבל אני חושבת שהמודעות של האנשים הולכת וגדלה וזה שהמרחבים שלנו צריכים להיות שלנו מתאמים עלינו, לא שלנו דווקא בבעלות אלא מותאמים אלינו אישית שאנחנו צריכים להרגיש. שייכים. במקומות האלה. אני חושבת שהתכנון יירק קצת מהרבתנות, זאת אומרת שכונות 3 אתה נוסע ואתה אומר זה שכונה שלמתנסים. אני חושבת שזה ירגע. זה היה פה איזה בול גדול שכולם רצו להרגיש כמו. נסיך מגיליהם ואני לא יודעת מה מדוביי ואני חושבת שזה ירגע. אני חושבת שזה יירגע. גם ברמה הכלכלית, שקצת קצת סתירות. אנחנו נבין את. הארעיות של של מה שיש לנו, אבל אני חושבת שהשורף בכלל בתחושה שלי הולך ונהיגה ואנשים קצת חוזרים פנימה קצת חוזרים על האמת של האמי. הם באמת מה הם צריכים באמת? האם המעטפת מידע עליהם, מה כן יעיד עליהם? אולי דווקא המעטפת צריכה לשבת, הערכים שלהם ואת הרגשות שלהם ויכרונות ואת הרצונות שלהם. ואני חושבת שזה נרגע. המירוץ אחרי הנוצצים. ואני חושבת שאנשים אני רואה גל מאוד גדול למשל של אנשים שלאיים והולכים לקואצי ולומדים, הולכים לכל מיני בדבר אפילו יוגה כדי להתחבר לעצמם פנימה. האמת שלהם וזה לאט לאט מגיע גם למבנים ואז גם בתחום הזה של של עיצוב הפנים שהוא מהותי. בחיבור שלנו. גם הפונקציונאליות וגם ברגש, ומה שהוא צריך באמת התחומים האלה הם נצחיים. אמרנו שאנחנו אוהבים את הנצח וזה גם נרגע. אני חושבת שהמירוץ אחרי. הטירוף ירגע, כי כי יש קצת מידי פעם. אנחנו רואים דברים שהם לא נובעים מתוך בפנים, אלא מתוך הצורך שלו בשרוף והצורך שלו השרוף הוא צורך אמיתי. זאת אומרת, הוא ממש חייב את זה. אין פעולות, אתה לא יכול להגיד לו אתה לא צריך, בוא נעשה צנוע. כן, ואתה ממש צריך את המוצאות שלו אין מה לעשות כן אבל אני חושבת שזה זה נרגע במובן הזה של אנשים יותר מתחברים אל עצמם פנימה ויהיו יותר. נראה אם זה במילה הזאת יותר מדוייקים. נראה זה כאילו, אבל אני חושבת שאנשים יגיעו לחזרה על האמת שלהם וחזרה לטבע ולבריאות. אני רואה את זה גם בתחום התזונה, אני רואה את זה גם בתחום. בכלל, כאילו גם בתחום העבודה. גם בתחום החזרה לטבע קצת. ולחשוב אצל חברתי זה יגיע זה יגיע לבטימות. מבחינתי זה חדשות מאוד טובות איך שהתחלת לדבר על זה עשיתי כזה. וזה תכנון, אבל תכנון של פעם שהתייחס לאזור ולאקלים ולכיווני רוח ולכיווני שמש. במסגרת החזרה הטבע אנחנו נחזור לתכנן כמו פעם, נתכנס יותר עור טבעי. וכן בשעות הרצויות ובסינוור הרצוי. אפשר בכלל לחבר את זה לאיזה תופעה שהגלובליזציה בנסיגה? זאת היינו במאה של גלובליזציה בשנות החמישים למאה הקודמת ועכשיו חוזרים לא לוקליזציה חוזרים. גם רבים חוזרים לקהילות בדיוק במקום מדינות קהילות חוזרים לטוב ולרע. אני לא יודע, אנחנו חוזרים לראיון המדינה שהוא ניסיון של 100, 50, 200 שנה מדינה מודרנית. נתקל בקשיים, נקרא לזה בלשון המעטה, בכל מיני מקומות בעולם, והרבה פעמים הדבר הזה גורם לאנשים באמת לחזור לקהילות שיותר מזדהים איתם. ואז הוא אומר גם לחזור למסורת ולתרבות הקהילתית המקורית, לחזור לאקלים המקורי, לבנות את הדתיים, לא באוההאוס גרמניה כמו תל אביב, אלא תל אביב כמו תל אביב. מה מתאים לנו כאן במקום הספציפי הזה באורחות החיים, בתקופה הזאת, מכל ההשפעות הכלכליות, התרבותיות, החברתיות, אני רואה את הלוקליזציה הזאת בהמון תופעות תרבותיות. לא ניכנס כמובן לכל התופעות הגיו פוליטיות שקרות היום בעולם, אבל הנה אנחנו רואים ד שמעון כמו סוריה, שהן חוזרות פתאום. שאף מדינות של לקהילות המקוריות אנחנו רואים את הפיצול המאוד גדול בארצות הברית, רפובליקנים, דמוקרטים ובאירופה זה קורה בארץ, לא מדבר. אז פתאום יש איזה חזרה קצת ללוקאלית קצת למה שאנחנו אוהבים וזה מאוד מעודד אותי. מה שאת אמרת כי תמיד העתיד תואר בכל מיני סרטים דיסטופים כאלה כמו נגיד בלייד ראנן או האלמנט החמישי שמי שלא ראה זה. מתכתי, קלאסי שלוצץ בטח לזכוכית קר בדיוק, ופתאום אנחנו רואים רגע, אולי. אולי זה רק היה תמרור אזהרה לאן לא ללכת, ובעצם אנחנו כולנו חשים שאנחנו רוצים לחזור לאיזה מקום מחובר יותר עם הגעה ועץ ומגע באבן ולראות את הרוח בעלים ולשמוע ציפורים ולשמוע את הגשם ולראות את העננים בשמיים. זאת אומרת פתאום הכל הדברים האלה שמפעילים אותנו כי הם יוצרים ביולוגים. יצרו חיים. בדיוק הניתוק הזה הוא מאוד מאוד קשה, כי אני חושב צריכים להבין את המחיר. שאנחנו משלמים על הניתוק אפילו תמיד אומר נגיד על הנושא של אור תאורה מלאכותית ואנחנו יושבים פה מקטיא את הפוליסה בכמה תאורות מלאכותיות. זה הרי העיוות של העיוות, כי אור מעולם לא היה סטטי. אור זה דבר דינמי, רחב רק במאה 100, 50 שנה מאז אדיסון, הוא הפך להיות משהו שהוא קבוע לפני זה אפילו תאורה בתוך מבנים, אותה תאורת גז בתאורת להבה שגם היא דינאמנויות לא השתנה וכולי. והאור הילולי שאנחנו חיים תמיד לאורות תרתי משמע, זה האורות טבעי שהוא כל הזמן משתמש. כל הזמן דינם לפי עוונות לפי השעות לפי האמת. אז פתאום הכניסו משהו שהוא מאוד מאוד חריג פתאום אור קבוע זה לא מדבר את השפה שלו ופתאום אנחנו מבינים חושב שזה השפעות לא טוב אתינו. הנה אפילו יצרנים היום עושים אור שהוא משתמש בו. הזמן היה משתמשי השעון, אפילו סמארטפונים בערב נהיה אדום. לכבות את הכחול כן כן. בדיוק אז אנחנו מבינים. שהבינו שאנחנו הדינמיים בעצם האור האמיתי שאנחנו מחוברים עליו, וזה כל. לגעת בצמח, לגעת באדמה האורגניזם שקיימים בתוך הדברים, החיים, האדמה וכולי חסרים לנו. בסוף הם חסרים לנו, אנחנו. חושבת באופן מוזר בוא אני חושבת שיעזור לזה פה אצלנו דווקא המלחמה הזאת שפתאום. ברמה סונית נפלה עליהם ברמת שואה. נוצרה בול. גאווה פנימית המון באהבת יחידה המון. פתאום אנחנו מבררים לעצמנו מי אנחנו ומי אנחנו מול העולם ולמה שמים אותנו, מה אנחנו צריכים לעשות עם זה ששמים ומתי אכפת לנו מתי לא אכפת לנו. אבל קודם כל מי ומה אנחנו, כי האם אנחנו רק לובשים שנחתול או האם יש לנו מהות ויש לנו תרבות ויש לנו ערכים ויש פה איזה נוצרת פה איזה שהיא גאוות יחידה שאני ככה שמתגבר על הפיוגים ועל כל זה. אבל יש פתאום. גאווה ישראלית. תשמע, אני פשוט שלה משלם מחיי סודי דגל במרפסת. מתי אני אצלו עם הילדים שלהם ויניהם. כן נולדה הישראליות. ממש ממש פתאום פתאום יהנו. עם כן פתאום נהיה לנו לא מדינה כחבל ארץ, אלא פתאום יהיה לנו עם מחויבים ועוזרים. ואני חושבת שזה משהו שיכול נהיה חכמים זה יכול לקחת אותנו למי אנחנו בסביבה ומה הסביבה המתאימה לו ומה המבנה המתאים לנו. וזה נכנס לתוך האחים שלנו. אני מאוד מסכים עם זה ואני מאוד מקווה שלשם יתפתח. יש לי גם דאגה אם כבר הזכרתי את עניין השנה האחרונה שהדאגה שלי קשורה לזה שאנחנו מאבדים חמלה אנחנו מאבדים את החמלה. ואם אנחנו נהיה חברה לא חומלת אנחנו מאבדים את הרגישות שלנו ואת האנושיות שלנו. לא תראי האנושיות. אגב זה, אתה יודע, בדרך כלל מי שעושה את הדברים הנוראים זה בני אדם כזה אנושיים, זה לא. בטוח, אבל אנחנו מאבדים את הרגישות שלנו באמת ודיברנו הרבה על רגישות היום בתוך הבתים ואיך אנחנו רגישים לנוואנסים ולרגש. של האנשים ולהיסטוריה ונוסטלגיה ומכניסים אותה לחיים. אנשים שהםדרי חמלה הם טכנוקרטים. הם מתנתקים מזה ומתנתקים מזה וזה קצת פחד שלי אבל אנחנו מעצבים אנחנו אופטימיסטים חייבים לקום ולעשות את העולם קצת יותר טוב. גם יותר יפה וגם יותר טוב וגם יותר בריא זה. ביחד זה תמיד ביחד מבנה, תפקוד, צורה, מהפריוס ומשולש. הוא עובד רק כשהוא שהכל מבושם. לגמרי ולחזור יום אנחנו נחזור ליד. קצת ענווה כן, באמת קצת פשוט. טוב זה נראה לי אחלה מחמאות כזה לסיום של היום, למרות שאני מרגיש שבאמת אפשר פה לשיר שם בלב שעות, ככה זה מרגיש, אבל לי היה מרתק. תשמעי, אני כן למדתי ואנחנו נאשים את השיח הזה+ נעשה. כן כן איזה כיף. נגיד כבר בפודקאסט שעברתי עם השותפה שלנו גם לקורס עיצוב פלילי ירוק שאנחנו פותחים בפלידה במכללה לבין הירוקה אני. מתרגשת כבר לא עכשיו. איזה כיף וגם שם אנחנו נציג אפילו קצת יותר לעומק את הנושא של תפיסת השייכות. בעיצוב פנים, גם בהקשר של בני ארוכה, עיצוב בריא ועיצוב פסיכולוגי כזה נקרא לזה. כל כך, בסך הכל קשור מה הידיעה שאנחנו מעצבים ובונים בריא, מה היא עושה לנו ברמה הרגשית. בדיוק שאנחנו יודעים שאנחנו גם עושים טוב, כן, דרך הנושאים האלה. אז היה לי ממש לעומק תודה רבה איזה כיף. " כן נמשיך. להתראות
