המרחב הבריא
המרחב הבריא
ציונות וסביבה - התנגשות או הזדמנות? שיחה עם אביב לביא
Use Left/Right to seek, Home/End to jump to start or end. Hold shift to jump forward or backward.
אילו ערים בישראל ממשיכות לפספס הזדמנויות למרחבים טובים יותר לאדם?
האם תאים סולאריים בעוטף עזה הם פתרון או בעיה חדשה?
האם נכון להמשיך לבנות "יישוב על כל גבעה" ברוח הציונות?
מהי צפיפות במובן חיובי, וכמה שטחים בישראל באמת בנויים?
אביב לביא הוא תל-אביבי, עיתונאי ותיק, מנחה ושדרן אשר עוסק רבות בתחום הסביבתי.
כותב בין השאר בזמן ישראל, מנחה קבוע במגזין "יהיה בסדר" בגל"צ ומרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב.
שוחחנו על טבעונות והקשר לאיכות הסביבה, על תפקיד העיתונות בשמירה על הסביבה, על המעשים והמחדלים של מתכננים ישראלים בהקשר למרחב הבנוי ועל הזיקה לטבע של האדם העירוני.
וברוכים הבאים למרחב הבריא הפורקסט שעוסק בקשר בין הבריאות שלנו לבין הסביבה המתוכננת הזו והבנייה כשאנחנו מדברים על בריאות אנחנו מדברים על רווחה ושלושה תחומים רווחה פיזית, מנטלית וקהילתית ושלום גם לאביב לביא.
מאוד מרגש אותי שאתה כאן.
אביב הוא עיתונאי ותיק, כותב הסביבה באתר זמן ישראל ומגיש תוכנית היומית תהיה בסדר בגלי צהל כבר 15 שנה.
אפילו 16 2008 כן.
2008 תוכנית שאני הייתי מאזין אליה והדיקות כמעט מדי יום עד אירועי החודשים האחרונים שבהם התחלתי להתנתק מילים, מוזיקה, אבל אני מניח שאני אחזור לזה כי זה באמת גם תוכנית שהיא קצת אסקפיזם. דברים אחרים דה יומה אז זה מאוד מרגש אותי שאתה כאן. אנחנו נשמע פתיח קצר ומתחילים.
הבריאות שלכם מושפעת מהמקומות בהם אתם נמצאים. נשמע מפתיע 90% מזמננו, אנחנו נמצאים בתוך מבנים אפילו כשאנחנו יוצאים החוצה מבעד לדלת. אנחנו נמצאים בסביבות מתוכננות מעשה ידי אדם, העיר, הפארק השכונתי ואפילו החורשה הקרובה כולם החלו כרעיון במוחו של מתכנן.
למקומות האלה השפעה ישירה על הבריאות הפיזית והנפשית שאין כמובן שני צדדים של אותו המטבע.
באמצעות מחקרים פורצי דרך בתחומי הפסיכולוגיה, מדעי המוח והאדריכלות, ניתן לאפיין מרחבים בריאים. מקומות האלה מעצימים את הנפש, מעוררים השראה, מחברים אותנו לקהילה, משפרים את מצב הרוח שלנו וגורמים לנו אושר. איך עושים את זה?
בואו נגלה יחד.
טוב אז שלום אביב לביא.
שלום אייל.
אביב היית פה לפני בערך חודש נכון? פעם ראשונה שנפגשנו כאן הגעת למכללה לניאה ירוקה בהוד השרון והדבר הראשון שאמרת לי זה מה זה החורשה שנמצאת לידכם.
זה מאוד הפתיע אותי כי אתה יודע, אנשים מגיעים לעיר.
רואים בניינים, חנויות, חלק מתלוננים פה על הצבע הירוק המכוער של השביל האופניים החדש שעשו פה בהוד השרון. אבל אתה שמת לב דווקא לחורשה שהיא לא יודע מה מאוד בולט למעט האנשים שזה בולט להם וזה מעניין אותי לדעת מאיפה הרגישות הזאת דווקא לטבע דווקא לירוק? דווקא לסממנים האלה של העיר אתה עירוני נכון?
אתה תושב תל אביב?
ובכל זאת פהוד השרון זעיר אז זה קצת יומרני להגיד שהיא אולי זה פרווה מתלמדם כזה או חצי חצי. בכל זאת זה הדבר ששמת את זה.
תראה, אני חושב שזה מגיע מכמה כיוונים. קודם כל אני גדלתי עד גיל 6 ברמת גן, בסביבה שקצת מזכירה חלקים מאוד השרון. היום גדלתי בבית ישן מט ליפול כזה בתוך פרדס ולידינו היית שדרת דרושים עתיקה, אני לא יודע ממתי שהיום כבר יש עליה איזה שיכון ובניינים רבי קומות.
והקו תפר הזה בין משהו שהיה קצת כפר וקצת מושבע בתהליך להיות עיר.
של רבי קומות וכן הלאה הוא 1000 הוא מעבר מאוד מעניין בעיניי של איך לשמר את הפעם, אבל ללכת קדימה בהרבה מובנים, שזה תהליך חיוני. אבל גם השימור הוא תהליך חיוני. ואני חושב שלוד השרון יש המון פה.
קודם כל היא נמצאת במקום הזה של התפר ובית היא יש לה המון פוטנציאל ואם יעשו דברים נכונים ופה ושם אני רואה שנעשים דברים נכונים אז גם היא יכולה להיות הקסם הזה של גם וגם.
הדבר השני שאני מאוד אני אומנם עירוני בגיל 6 עברנו כדי כדי להרגיז את חברי הרמת גנים אני אומר עלינו לתל אביב, אבל.
אבל אני באמת כל חיי גרתי ברמת גן ובתל אביב מצד שני אני מאוד מאוד מחובר לטבע, יותר מדי זמן בעיר רצוף. אני מרגיש חנוך ומרגיש צורך לצאת להסתובב בארץ פה, כי עיתונאי יש לי המון פריווילגיה שלפעמים ההסתובבות בארץ ובטבע היא עבודה.
וגם.
מאוד מעניין אותי השילוב של טבע בתוך העיר. אני חושב שזה אחד הנושאים הכי שתפסו תאוצה גם בשיח לא רק אצלי בשנים האחרונות, גם בעקבות הקורונה, גם בעקבות זה שהעולם הבין פה ושם גם ישראלים, מבינים אולי באיחור.
שמכיוון שרובנו המכריע בסוף חיים בהרים, הרי אין היתכנות ואין קיימות לזה שכל אחד יגור על נחלה של כמה דונמים מול בתוך הטבע זה לא יקרה, וזה לא יכול לקרות.
בטח לא בארץ קטנה וצפופה כמו ישראל, אנחנו רוצים טבע בתוך העיר כדי שלכולנו תהיה נגישות לירוק. לכולנו תהיה נגישות למקומות שאפשר לנשום בהם ולראות משהו שהוא לא בטון ואספלט.
ואז זה מביא אותנו למקום שבו תכנון עירוני נהיה אחד המרכיבים הכי קריטיים באיכות החיים שלנו ובאיכות הסביבה. אני הרבה פעמים אנשים מופתעים שאני שומעים שאני עירוני בגלל העיסוק שלי בנושא סביבה. אני אומר להם חברה, אקולוגיה זה לחיות בעיר, אבל לנצל נכון את השטח ולתכנן נכון את העיר, ככה שיהיה גם טבע וגם ירוק בתוך העיר.
ואז הגעתי לפה.
קודם כל נחתתי בתוך עכשיו. ההיכרות שלי עםוד השרון קיימת אבל דלה נניח.
נחתתי בכל רחוב מגדיאל שיש בו אלמנט מאוד מוצלח 1000 הוא מאוד מוצל. בית יש שביל אופניים שהשמצת את הירוק שלו בעיניי. כרוכב אופניים אני נניח בתוך תל אביב.
זה הזרקה לו כמעט אך ורק על אופניים.
דווקא הירוק הזה בסדר, כי הוא מסמל מאוד במובחן שזה שביל אופניים כי השבילים שהם בצבע המדרכה אז הרוכבים מרשים לעצמם לרכב על המדרכה והולכים מרשים לעצמם ללכת על השביל ונוצר הערבוב הלא טוב. אנחנו רוצים הפרדת תשתיות, מכוניות, אופניים, הולכי רגל ודווקא מוצא חן בעיני הירוק הזה רק צריך מדי פעם לשמר ולחדש אותו ושלא יעשה ירוק שחור מגעיל.
אבל ואז ליד הרחוב שמצא חן בעיניי פתאום אני רואה ריבוע שטח ירוק.
עוד הגעתי בקצה של החורף שהוא היה ממש ירוק, הצמחייה הייתה ירוקה וכן הלאה. תהיתי מה הדבר הזה עושה באמצע העיר ואז התחלתי להסתובב ולראות שהוא קיים באמצע עיר אבל לא ממש עושים איתו כלום כי הוא לא באמת מנוכה כי יש שם הרבה טינופת והרבה הזנחה.
וזה קורה לעשות משהו, זה יכול להיות פינת חמד מדהימה של ילדים מטפסים על עצים ואנשים מטיילים עם כלבים וזולות שיש שם אני רואה.
מאולתרות, אבל צריך לעשות עם זה משהו קצת לא עדין. אגב, לא להיכנס עם איזה דין ולעשות דברים, אבל בעדינות, ולהפוך אותו לשטח לתועלת הציבור. אני מבין שיש עם זה.
עכשיו אני מנסה להבין מה בעצם הסיפור הנדלני קרקעי שהרבה פעמים מכתיב איך יראה שטח בסוף.
אז זה לכן הוא מאוד מאוד עניין אותי.
מעניין האמת שהזכרת את רמת גן.
השם רמת גן הוא מגזר מזה שזאת עיר גנים גנים אחרי הרעיונות של בן עזר מהוורד, שנולד כשהוא היה בן 8, היה מה שנקרא סירחון הגדול בלונדון סירחון הגדול זה היה איזה שנה או שנתיים שבהיר כל תושב לונדון שהיה לו מספיק אמצעים לעזוב את העיר עזב את העיר ומי שלא היו לו אמצעים נשאר ונחנק. כמובן שהיה מאוחר ברחה לאיזה שנתיים מעל שהיא חזרה לאמצע יותר נקייה.
והסיבה הייתה שנה התנזה העלה עדים רעילים כתוצאה ממשפחה של ביוב, וכתוצאה מהתעשייה המזהמת שהתחיל עבודה תקופה, כל המתפרות והמכונות הליגה באלף שהתחילו לזם ולאסוף שם פחם.
ואותו כנראה זה לא אמר אתמול אי אפשר יותר לגור באי שגם אם מייצרים מפעלים תעשייתיים גרים גם לומדים. גם אי אפשר להמשיך בזה. צריך לעשות הפרדה בהפרדה הזאת.
הולדת רעיון עיר הגנים שבה יש אזור תעשייה בנפרד אזור מגורים.
בנפרד, אזור מסחרי בנפרד כל הערים שאנחנו מכירים- או יותר בישראל וכנראה גם בעולם הערים המודרנות ככה הם בנולות יש הפרדה, יש אזור תעשייה, יש אזור מגורים, יש אזור. בשנים האחרונות אנחנו עדים לזה שיש דווקא מגמה הפוכה. יש גם מגמה שדווקא ציפוף מחדש דווקא- ביזור ואיזור, אלא יותר לחזור ולעשות עירוב שימושי מה שנקרא, כמו כאן, על הבניין שאנחנו יושבים בו למטה, קומת חנויות מעדיינו כמו משרדים של עיריית תוד- השרון ולמעלה יש מגורים.
והנה, בצד שלנו יש פער, אבל רמת גן באמת נולדה, כי עם גנים אולי זה מזכיר קצת את ספירת המורשים הזאת, שאתה שדור אותו ילד חור ביאליק, יש את התכונה הזאת של בגדים באמת ברמת גן.
והזיהוי הזה פה של.
חורשה המעניינת שלידנו אני שוב בצורה בניחוש לחלוטין. זה נראה לי כמו ילדים בבית הספר הממלכתי 1000 בית ספר פה ותיק בהוד השרון יצאו באיזה טו ושוואה.
ספרות צעדים ונטו פה עצי אקליפטוס. כי אחרת מה יש לאקליפטוסים במרחקים קבועים לחפש זה לא מטע זה לא מניב שום פרי וגם טו בשבט זה איזה שהוא עיסוק כל הזמן בין הגעגוע הזה של האדם בין העיר לטבע אנחנו מיישבים את ארץ ישראל אנחנו ציונים, אנחנו בונים פה ישובים אבל שומרים גם על העץ שאומרים גם על הטבע, על היד בין הזגוע כזה.
בשנים האחרונות קצת עבר הסבה, גם בגלל שהגופים הרלוונטיים החליפו דיסקט.
והיום חלק גדול מאוד מהנטיות בטו בשבט הם בעיר ולא בעבר שהיו מוציאים את הילדים לאיזה יער קקל ונוטים עוד איזה שורה של אורנים.
אז זה לא אז כאילו יש הרבה יותר היום נטיות בערים בשולי ערים וכן הלאה מאשר פעם. שוב, אני חושב שההבנה של להביא טבע לתוך העיר.
להביא צל לתוך העיר, להביא חמצן ועצים לתוך העיר מתחילה לחלחל. אנחנו מאוד באיחור. זה גם לא בכל מקום לצערי עדיין תשמע סיפור מהחיים.
שבוע שעבר אבי יצא לי לעבור באשקלון, אני לא רוצה להשמיץ את כל אשקלון כי זה לא היה סיור יסודי, אבל נסעתי כברת דרך ארוכה ברחוב ראשי בעיר, שהוא בעצם אוטוסטרדה של אספלט רב נתיבית.
באמצע אי תנועה ענק שיש עליו דשא שאף אחד לא צריך כי אף אחד לא ישב על תנועה באמצע 6 נתיבים.
אין שביל אופנים, אין עץ אחד לרפואה, מי ילך במקום כזה? אין עירוב שימושים. אגב זה רק בנייני דירות של 6 8 קומות.
מי ילך? נרכב על אופניים מי יסתובב למטה זה עיר מתה זה מדבר עירוני זה חייבים להפסיק לתכנן ולבנות ערים כאלה בפרברים כאלה בישראל זה פשוט לא עובד.
שבאמת אחת הביקורות על עיר הגנים, שבגלל העסקים הגדולים בין הפונקציות בסוף נוצרים כבישים שמשרתים את הרכב ולא את בני האדם, ובניגוד לאנגליה שבה הן שטח פתוח הוא הופך להיות ירוק או בישראל. שטח פתוח הופך להיות מדבר אלא אם אתה שם על זה דשא או דשא סינטטי, לא עלינו ומשקה אותו בלי סוף, מטפח אותו ואז אתה.
רק על הגנתה של רמת גן מכורתי אני רוצה להגיד שהמרכז הישן שלה ביאליק כיכר אורדייה הוא מדהים זאת אומרת גם יש שם כמות צל מטורפת.
ויש שם עירוב שימושיעיטי יש הכל מהכל ואנשים הולכים שם ברגל ואנשים עושים שם קניות ואנשים עושים שם סידורים וזה חי ותופס שוקק וזה. אבל זה בדיוק העניין שהרוב הפרברים החדשים והשכונות החדשות שנבנו בשנים האחרונות או בעשורים האחרונים בישראל, לא מש מצליחים לשחזר את ההצלחה העירונית הזאת.
למה לא עושים את זה? הם לא מגיעים להצלחה, אני רוצה רגע להתחבר למשהו שרמזת עליו שמה העניין הנדלני בפארק הזה. אמרת שפה יש לידנו איזשהו פארק שיכול להיות פארק מדהים זו בלי להשקיע כסף או כמעט בלי להשקיע, אתה יכול לרק פה עם איזה פארק עירוני נפלא ואמרת רגע השאלה מה מה קורה עם הנדלן שם?
הייתי איזה כתבת קטנטנה שלך בתור בזמן ישראל.
על נושא של פנרים פוטויים לחקלאים לחקלאים.
עכשיו זה מסוג הדברים שמחברים רגע בין אקולוגיה לאקונומיה, זאת אומרת פתאום האקולוגיה הופך להיות גם אקונומיה הופך להיות כלכלי ומשתלם, למה הוא משתלם? 1000 ככה חקלאי מאותו שטח מרוויח פעמיים גם מגדל ירקות וגם מקבל חשמל סולבי שיכול למכור אותו. דבר שני, הצל הזה הוא טוב להרבה מאוד גידולים, כי אנחנו חושבים שגידולים טוב טובה להם השמש, מה שבגדול נכון זה השמש שלפני 100 שנה לא השמש של היום הקרינה מאוד מאוד חזקה מזיקה לחלק מהגידולים.
ויש דווקא גידולים לו חצי משנת. אז פתאום זה הופך את אקולוגיה וגם אקונומית ואני חושב שזאת אחת הסיבות אולי למה הדבר הנכון לא קורה בהרבה ערים ואולי גם כמה זאת אומרת למה לא לוקחים את הפארק הזה והופכים אותו למשהו? כי אולי יש פה איזשהו עניין נדלני.
1000 מן הסתם אתה צודק תמיד המאבקים על שטחי קרקע יש להם משמעות כלכליות, אבל אתה יודע, אני חושב שכמו.
בסוף אני מבין שהקרקע הזאת, אגב, היא של רמי, של רשות מקרקעי ישראל, שיכול להיות שבסוף השיקול הכלכלי הוא, אבל השאלה היא איפה האינטרס הציבורי והאינטרס הציבורי הוא בהרבה מאוד מקרים מעבר למבט הצר דרך השקל או דרך ההכנסה לקופה הציבורית שאני לא מזלזל בה משיווק קרקע, לבנייה ושימור של שטחים ירוקים. בסוף השאלה אם אנחנו מחפשים כסף לציבור אנחנו מחפשים איכות חיים לציבור.
ואיכות חיים בעיר כוללת ריבועים ירוקים שאין בהם בנייה.
אחרת בוא נהרוס את כל הגנים הציבוריים, בוא נהרוס את כל הפארקים, בוא נכסה את כל תשמע, זאת הייתה אידיאה, אני חושב, אבל בסוף הרבה פעמים זה לא רק העניין הכלכלי נטו, אלא אנחנו עדיין חלקים מאיתנו לפחות תקועים באידאה של נלבשיך סלמאט בטון ומלט של בניין הארץ. זה ציון הרי הממשלה הזאת הנוכחית וגם חלק מהממשלות הקודמות.
מקדמת באיזה אובססיה בניית ישובים חדשים, עוד פרוור של צמודי קרקע שתופס שטחים פתוחים ועל חשבון חקלאות ועל חשבון חלחול מים על חשבון המון דברים מאוד מאוד חיוניים ובסוף כל משק בית כזה יהיה עם 3 מכוניות מינימום ותקוע בפקק שעה בבוקר ושעה בזה וזה אי וזה הכל מתוך איזה תפיסה והיה לי את זה על זה גם שיחות עם שרים בממשלה.
זה ציונות, זה להראות שזה שלנו. זה להראות שהנגב ונערות שהגליל.
וזה אתם לא מראים כלום אתם לוקחים עוד ישוב בונים עוד ישוב מטר מעזה שבפעם הבאה שוב יהיה צריך לפנות אותו. והרי עכשיו הישובים האלה הם בכלל לא יכולים לחזור חלקם הביתה אז.
אז אז זה גם כסף, אבל זה גם המון עניין של מודעות והבנה ועולם מושגים שעדיין תקוע 60 שנה מאחור כאילו אנחנו בחומה ומגדל ולא כאילו אנחנו מדינה מודרנית מתקדמת שצריכה לראות איך היא מנווטת.
מנווה את עצמה נכון וכן ובסוף גם בעניין הכספי לגבי החקלאות, אגב.
זה נושא שהוא סוף סוף מתחיל לקרות לאט מאוד באיחור גדול.
סולרי נתפס כרוק באוטומטי בסדר, זה אנרגיה ירוקה, אנרגיה לא מזהמת. האנרגיה היא הדבר וזה נכון, אבל סולארי תופס שטחי קרקע עצומים ויש לו גם חסרת חיסרון גדול. אין לנו הרבה קרקעות פה חייבים שסולארי יהיה דו שימוש ולך כאדריכל הנוסח לספר זה צריך להיות על גגות של בניינים, בנייני מגורים על גגות של משרדים, על גגות של על חמ מעל חניונים.
מעל כיכרות גדולות, מעל מעל ומעלאות, ואנחנו עדיין תקועים בזה. יש ויכוח גדול עכשיו של לאן יקח את אותו עוטף עזה.
ויש תושבים התושבים בעוטף נחרדים מהמחשבה ויש רעיונות כאלה של משרד האנרגיה והיזמים ואחרים לחסה להפוך את העוטף לעמק הסולרי של ישראל. נשמע נהדר מי רוצה לגור בתוך עמק סולארי? רוצים לגור בתוך טבע ושטחים חקלאיים ושדות כמו שהם?
בגלל זה הם הגיעו לגור שם.
אז יכול להיות שחלק מהפתרון והפשרה תהיה בסוף דו שימוש סולארי מעל חקלאות מצויין איפה שזה מתאים לגידולים.
כן זה מדהים כי אני נתקלתי בנתון הזה לפני כמה שנים והייתי בהלם שבעצם לישראל אנחנו כל הזמן מדברים על צפיפות, אבל למעשה רק 7% משטח מדינת ישראל הוא שטח מבונה. כל השאר הוא שטח פתוח, זאת אומרת 93% שטחים פתוחים.
ומתוך השטחים הפתוחים האלה, מה רוב השטחים תתחש של הצבא? 90.
זה שטחי אש בצבא, אז אני אומר במקום עוד איזה גבעה שחיל האוויר לתוך העין עם כל מיני טילים וכל הזמן עכשיו השטח הסולארי בנגב וכולי הוא עצום אז למה לקחת באמת אזורים אזורים ברורים כמו של עטי פאזה וכולי? אני.
לא יודע אם בדקת, אבל אם תבדוק את הצפיפות לנפש לד כי קילומטר מרובע.
של רוב ערי ישראל, כך ערים כמו חדרה ובאר 7 נגיד, ערים שמתוכננות נורא ואיום.
זה לעומת רוב ערי המטרופולין במערב מדריד או פריז או ברלין הזה תגלה שהאירופים חיים בצפיפות פי 8 מאיתנו ואיכות החיים פי 8 מאיתנו. אז אז כנראה שיותר שעיר צפופה, אם היא מתוכננת טוב, זה מקום שיותר כיף לחיות בו.
מאשר בחדרה סליחה וסליחה מהידידיי חדר העתיד.
זה נכון, זה במקרה נושא שחקרתי המון. למשל הולנד בישראל הם מדינות זהות בצפיפות האוכלוסין ובשטח הם ממש. אתה יודע, להפסיק.
ולעומת זאת בהולנד באמת אתה לא רואה מבנים יותר משלוש קומות. זאת אומרת הם מבינים, מגיב עד גובה של 3 קומות, למעט באמסטרדם ששם יש מספר מגדנים זאת תהיה באמת קוסמופוליטית גדולה בצרופה. ואתה שואל את עצמך מה המחיר?
מה על איך אפשר לעשות את זה?
אז למעשה הבית ההולנדי הוא בנוי שיש לו חזית אחת טובה ולפעמים חזית אחת אחורית שהולכת לאיזה מקום כזה או לנהר או לאיזה מקום כזה ששוקחים עליו את האשפה, את כל.
המחסן ביתי.
בישראל התרגלנו לתפיסה הזאת של 3 כיווני אוויר 2, 3 כיווני אוויר לפחות אנשים לא יגור במעין בית טורי כזה בן 3 קומות עם כיוון אוויר אחד. אז זה גם איזה שהיא שנה של איכות חיים אבל המחיר הוא בעירוניות. זאת אומרת, יש פה איזשהי העדפה של הדירה הבודדת שהיא דירה כביכול, נכות יותר טובה מאשר הדירה ההולנדית, אבל המרחבים הציבוריים מאוד מאוד סובלים, כי אז אנחנו מגיעים לאותם בני מפורסמים.
קול ישראל זרועה בהם מרחקים גדולים בין הבניינים שהופכים להיות בדרך חניונים, עם אפקט אי חום עירוני.
המון בזבוז של שטחי קרקע ובסופו של דבר מדבר עירוני כי אתה צריך ללכת או שאתה לא יכול ללכת, חייב לנסוע כדי לקלוט אקמול או לקנות לחם או ללכת לבית הקפה. אז זה איזה שהוא טרייד אוף כזה בין הדברים. ובאמת זה באמת דיון, כלומר איך אנחנו לוקחים את את איכות החיים הזאת ובנים ומציעים אלטרנטיבה.
דווקא בהוד השרון. באמת? בעבר יצאתי על זה.
אלטרנטיבה פה לאיזה שהוא מקום מרכזי שבא ואומר בוא נעשה מעין רחובות.
שרים יחסית להולכי רגל בלבד, ללא רכבים שבהם למטה יש באמת איזה קומת חנויות, סדנאות, גלריות, למעלה מגורים. אבל המחיר הוא שבאמת זה דירות של שני כיווני אוויר נדלנית זה לא עובד. שוב, אם אנחנו חוזרים בסופו של דבר למנוע מנוע כסף.
זה לא עובד כי אין ביקוש או כי חושבים שלא יכולים מה? להערכתי מהר מאוד זה יהיה אחד האזורים המבוקשים בישראל והמחיר יהיה בשמיים.
תסתכל מרכז תל אביב.
כאילו בניינים ישנים חיים בצפיפות, הרבה פעמים אין חניה וכן הלאה וזה המקום הכי יקר בישראל עם הכי הרבה ביקוש. למה? כי תל אביב היא עיר.
היא אולי העיר האמיתית היחידה בישראל שמקיימת חיים עירוניים שבה אתה יוצא לרחוב וברגל ובאופניים אחד של 5 דקות יש לך הכל ואתה מרגיש חיים עירוניים תוססים שמציעים לך תרבות ואוכל ופנאי וחיי חברה ועבודה.
וכן הלאה והדירות רובם. סליחה מעפן.
גם אני גר בבניין בן 70 במרכז תל אביב ויש לזה מחירים אבל זה משהו שהוא מחזיר את עצמו בזה ולכן הביקושים אני מניסיוני אגב, נניח יהיה בסדר שתוכנית מבוססת על פניות ציבור.
המון פניות אנחנו מקבלים מאנשים שעברו לגור בסוג של פרווה או שכונה באמת לכאורה עם איכות חיים, שקט וחנייה ומחסן וחמישה חדרים.
ואז הם מגלים מהר מאוד שלכל דבר הם צריכים מכונית אם לא 3 מכוניות תלוי מה הרכב הגילאים של בני המשפחה ושהם תקועים בפקקים ואז אני מקבל בבקרים צילומי מסך של וייז לתחנת הרכבת הקרובה 2 km 45 דקות והם חיים בסיעוד והם לא לוקחים את זה בחשבון ולא בודקים את זה. אני לא מאשים אותם. אגב, הם לא, אתה יודע, זה לא בסדר.
המודעות שלהם לפני שהם עוברים.
אבל זה לא איכות חיים והיום זאת אומרת מכל הבעיות הסביבתיות בסוף המשבר התחבורתי שבעיניי הוא חד משמעית תחבורה וסביבה זה שני פנים של אותו דבר זה אי אפשר להפריד ביניהם. המשבר הוא זה שכבר התפוצץ לנו בפרצוף. רוב המשבר הסביבתי, למרות שהוא הוא גם כאן בהרבה מובנים, נתפס כמשבר עתידי.
המשבר התחבורתי הוא משבר ההווה, ואת זה הישראלים כבר הפנימו ומבינים.
משפיע על איכות חייהם והם משלמים על זה מחיר יקר.
מעניין. יש כל נושא הישוב על כל גבעה הציונית מאוד מזכיר בעצם את התרבורה האמריקאי החלום האמריקאי של שנות החמישים ואילך הוא במאה הקודמת היה כל בן אדם יש לו את הבית צמוד הקרקע, שתי קומות גינה נרחבת, שכנים מיודדים, אחד עם השני, גדרות מאוד נמוכות, כל אחד קוצץ את הדשא בשעה 7 אחר הצהריים יש איזה חלום אמריקאי שפורסם ויש לו המון, רואים את זה המון באיזכורים במדיה.
ובעצם הם עושים זום אאוט מאוד מאותו בית נפלא.
רואים שיש עוד מאות ואלפים כמוהו וכולם מחוברים באין נחשים כאלה שהם רחובות קידסק, כלומר ללא מוצא. כדי להגיע לאותו בית. כמובן שכל בית יש בדרך גם בריכה וחצר אחורית וכל אחד חי בפנטזיה שלו.
ובעצם המשמעות היא שאדם אמריקאי בממוצע כדי לצאת בבוקר ולעבוד ולחזור, נוסע כאבא שהוא בממוצע ביום 4 שעות הוא ברחם. זאת אומרת שעתיים ואלות שעתיים חזור בפקקים נוראים. כל ילד שרוצה ללכת לשחק עם חבר שלו מהבית ספר צריך לנסוע איזה שעה.
בסלוני הבלתי נגמרים האלה כדי להגיע לשחק בסוף זה מוביל לבדידות איומה. ואם נסתכל לא רק במובן של זיהום, אוויר, תנועה ובזבוז של זמן, יש פה עניין חברתי קהילתי מאוד משמעותי. כל מגיפת הבדידות שמדברים עליה קשורה לנושא הזה לראיה העשור.
בוא נגיד שנות התשעים ושנות ותחילת שנות האלפיים. ארצות הברית בתרבות התמלאה בסדרות ובסרטים שמעבירים ביקורת על הפרוור האמריקאי יש אינספור. יש באיזה מצגת שאני סופר אותה.
משפחת סימפסון, שגרה באיזה פרבר לכל התחלואים אמריגן ביוטי זה סרט כזה על איזה משפחה שעובר כל הזה? יש סדרה בשם עקרות בית נואשות שמתחילה באיזה התאבדות או רצח והתאבדות או משהו כזה בעצם מראים שהחיים זה רחוק מהחלום האמריקאי ולמעשה החלום האמריקאי הוביל לאסון תחבורתי שהוביל לאסון קהילתי נפשי חברתי.
בריאותי כי מחסור בתזוזה ברגל, בעיקר של ילדים, יש המון מחקרים, אני מניח.
לך על הקשר בין איך ילדים מגיעים למשל לבית ספר, האם מגיעים ברגל, באופניים, בתחבורה ציבורית או באוטו אמריקה. זה כמובן המודל הקלאסי של מכונית גם בישראל. בהמון מקומות אנחנו מחקים אותם וההורים מביאים את הילדים אזוקים בחגורת בטיחות בתוך קופסת פח ששוקלת כמה מאות קילו עד הפתח של הכיתה.
אם לא עד לפחות עד השער של הבית ספר.
ויש לזה מחיר בריאותי. יש לזה מחיר חברתי, אז גם אז גם בישראל אנחנו רואים את הדבר הזה. יכול להיות שיש לנו- קילומטרז'.
זה כבר לעשות מחקרים וגם ישראל זה לא אחד לאחד קופי פייסט של האמריקה, אבל אנחנו לגמרי מחכים את הטעויות שלהם וחבל. כן, ופה. אבל מי אשם?
המתכננים האדריכלים, זה אתם.
באקדמיה.
וכמובן ראשי הערים והממשלה וכן הלאה. אבל לא הכל עליכם. אבל.
זה אני חושב שזה נובע בין עניין נדלני, כלומר הרבה עניין של בסוף. מי שמשפיע מאוד על התוכניות.
זה נדלניסטים גם בעקיפין. אגב, זאת אומרת גם בראיה של טוב כדי שזה ימכר כדי שזה יעבור חייבים לעשות את זה נדלני ואז לפעמים הדבר הוא פוגע באמת בערכי תכנון טובים. אם אנחנו כבר בהוד השרון אז יש.
יש פה דוגמא קלאסית? יש פה מקום שנקרא מתחם אתרים עוד שכונת מגדלים כמו שרואים בכל ישראל בנייני אייץ' כאלה בגבאים שונים.
ואל מול מתחם הטיים מתוכנן פארק פארק עירוני מאוד מאוד נחמד. ירוק זה גם איזשהו צומת בין בתיכונים, בתי ספר.
כביכול תכנון עירוני מאוד טוב, ולפני בערך עשור באו ואמרו תשמעו בפנק כזה הולכים לבנות קניון.
עכשיו הייתה מחאה עממית פה בהוד השרון. אנשים הם שלטים ושוטרים שיצרו.
זכור לי, הם הגיעו גם אלינו ל יהיה בסדר.
המאבק הזה, איך הוא הוכרע, אני סקרן.
הקניון נבנה אומנם על אפם ועל חמתם, אבל זה הדבר הכי גם שקרה להם. למה? כי קודם כל הקניון נבנה בצורה מאוד קטנה מתוך הפארק רוב הפארק נשאר ונשמר קניון.
זה גם נבנה בצורה אדריכלית נכונה, שהוא יחסית קניון פתוח. זאת אומרת, המעברים הם מעברי רחוב ולא מעברים שאתה נכנס לתוך איזה שהוא חלת ממוזן וסגור, ואותם תושבי מתחם התאיים שיש לי אפילו קשר משפחתי.
לניישהו מהם ככה שאני מכיר היטב את אורחות חייהם.
שעד בניית הקניון הזה היו תלויים ברכב הפרטי בכל דבר, כי כי כדי ללכת ממתחם העתיים לשוב לקנות לחם קפה או אקמול היו חייבים לרדת למינוס תעלותה לקחת רכב פרטי ולנסוע ממנו סתם כביז קניון כדי לקנות משהו ועכשיו פתאום זה מרחק הליכה קצר 100 200 מ' ונעים אפילו יחסית מוצר.
זה אומר שזה שינה את חייהם בצורה דרמטית והפארק עדיין פעיל ובעצם אפשר לראות את זה שאחר הצהריים הפארק מלא בילדים והורים וגם הקניון מרוויח מזה. בתי קפה קטנים שיש שם וגם אותרק מרוויח מזה וכולם נהנים אז הם כאילו רצו לה את הירוקים שבוכים נגד הקניון אבל הירוק האמיתי זה שכן יהיה תהיה פונקציה מסחרית קרובה למחקר.
צריך, צריך להיזהר מאוטומטיות.
ואז לכאורה קניון מייצג את תרבות הצריכה שהיא בהגדרה מזהמת. אבל צריך להודות, רובנו בסוף חיים, קונים דברים ורוצים לשבת לשתות קפה ולקנות. לא יודע מה דברים לאקמול וכן הלאה.
ולכן צריך לעשות את זה נכון. דוגמה קלאסית אגב, לקניון אורבני מצויין זה דיזנוף סנטר שהוא נמצא בתוך רצף התנועה של תל אביב שהוא סוג של רחוב עירוני סגור.
ואין כמעט תל אביב. מי שיגיע אליו היא מכונית. יש תחבורה ציבורית מצויינת לשם בשבילי אופניים והוא פשוט נמצא באמצע העיר וכולם מגיעים ברגל ואז גם מבחינה חברתית אני לא מדבר כבר על הפעילויות, על דיסק סנטר במקרה בגלל הבעלים שלו וכן הלאה.
הוא מאוד מאוד פעיל בהמון שדות של קיימות ועושה דברים מדהימים. הגג שלו הוא גג.
יש שם כוורות וזה ויש שם קומפוס עושים מה זה של המסעדות הולך למתקן קומפוס גדול אני שמתי את זה בצד אני אומר עצם מיקומו, התכנון שלו, החלק שלו בתנועה העירונית, מבחינתי זה קניון, קניון שמייצג את השילוב הנכון בין תרבות הצריכה לבין עירוניות נכונה וירוקה.
אבל רוב הקניונים בארץ אתה צריך לנסוע אליהם ומגרשי חניה עצומים וזה וזה וזה בדיוק אמריקה במהרה.
בדיוק, זה כל האאוטלט.
נבנים בפתח.
ולא מבוקש כל כך, ואז כולם צריכים לנסוע לי כאדריכל. יש לפעמים תסכול. בוא ניקח לדוגמה את כפר סבא, כפר בכפר סבא.
יש קניון ערים שהוא קניון פתוח על רחוב ויצמן, על רחוב המרכזי של כפר סבא, שאני כילד ביליתי שם המון והוא באמת כנראה מצויין מבחינה מבחינה אדריכלית. מבחינה אולי אורנית הוא חלק?
הוא פתוח ברובו, ולעומתו בנו את מרכז גי החדש יותר על מה שהיה פעם מפלג פלדה איזה שהוא אזור בקצה מזרח העיר.
שהוא מבודד לחלוטין, כמעט אי אפשר להגיע לשם ברגל. אני במקרה הייתי עם הבת שלי בפארק כפר סבא וניסינו להגיע לקניון הזה ברגל. אתה מגלה שבאיזשהו שלב אתה נחסם כהולך רגל ואתה חייב לעבור באיזה מקום שממש מסוכן כי גם מכוניות עוברות ומה שהיה פעם כניסה חסום עם איזה שער ביטחון כזה השאירו לזה בשביל לעבור לידו ליד המאבטח שאתה חייב לעבור.
איזה כביש מסוכן.
אז זה ממש כאילו אטום להולכי רגל. אתה חייב להגיע עם הרכב הכרטיס שלך לקנות שם כמובן פטריית חניה הזו במרכז ואז ללכת לחנויות.
ואני לא יודע להגיד, אבל נראה שהוא יותר מצליח מקניון ערים הישן שכבר קצת נצליחו וקצת מעבד מהיר שלו וזה מוזר שמבחינה אדריכלית אורבנית, קניון ערים הוא יותר דיס מאפסנטר, הוא ממש נמצא במרכז העיר במקום להגיש על הרחוב פתוח וכיפי בגי הוא איזהאובי כזה במוזר שדווקא הוא מצליח זה תסכול. אתה יודע, כי בסוף כוחות הכוחות השוק.
אני לא מכיר את אני לא מכיר את הפרטים ואת הדינאמיקה. מה גורם לזה ש. אבל למשל.
יכול להיות שאולי כפר סבא לא מציע מספיק ברחובות שלה ובסביבה של קניון ערים, כי קניון הוא חלק, במיוחד. דיזנגוף סנטר הוא חלק מהווית תל אביבית יותר רחבה, ואם הוא היה עומד על אי באמצע העיר, נניח.
והדבר השני יכול להיות שקניון הרים ניזון גם מתושבי ערים אחרות שאין להם אופציות וגם שם, ואז הם באים מרעננה ומעולה. לא יודע אולי עוד השרון ואולי קלנסה ואולי טירה וטייבה וכן הלאה, ובעצם הוא מנקז אליו.
אבל כן זה בסוף גם צריך להגיד הישראלים מכורים לאוטו. זאת אומרת זה לא. זה נכון הרבה פעמים מנקודת האמבט של המתכנן או של האדריכל או של ראש העיר.
אני מספק לציבור את מה שהוא מבקש.
אני אומר מנהיגות זה לספק. זה נשמע אולי קצת פטרוני, אבל מה לעשות? מנהיגות זה לספק את מה שבסוף טוב באמת לאינטרס הציבורי ולטווח ארוך יוכיח את עצמו שכולם יהנו ממנו יותר.
אתה יודע, זה כמו הדילמה הנצחית או הדילמה של ראשי ערים, שביל אופניים או חנתיב אופניים או חניה, נתיב תחבורה ציבורית או נתיב רכב פרטי.
כן, כשאתה תרצה לעשות את הדבר הנכון ואין מה לעשות הוא הנכון של אופניים.
במדרכה רחבה לטובת הולכי הרגל ותחבורה ציבורית, נהגי מכוניות הפרטיות יצעקו ואנשים שרוצים חניה, יצעקו השאלה מה בטווח הארוך נכון האינטרס הציבורי להיות מנהיג זה זה בטווח לעשות את הדברים הנכונים לאינטרס הציבורי או לטווח הארוך. להגיד לך שיש הרבה מנהיגים בישראל? לא בטוח.
נכון, מחפשים נכון. סיפרתי לך את הסיפור על איזה יזם הולנדי.
שאמר תשמע איך אנחנו פותרים את הדילמה הזאת בין חניה לבין עצים.
בהולנד הם הציעו דבר שנקרא עץ ליד המצאה הולנדית עץ לים. מה זה אומר? זה אומר שבוקר אחד מגיע המשאית, פורקת מספר אדניות ודבר כאלה נושאים בוגרים גדולים במרכז העיר, מניחה אותם והונכת ואז אנשים ככה לאט לאט מתרגלים לעצים האלה ופתאום שותים את הקפה של הבוקר שלהם מתחת לעץ, פתאום נפגשים באיזה מפגשים חברתיים קטנים.
נחמד להם יש עצים, אחרי חצי שנה באה אותה המשאית ומעמיסה מחדש את העצים על המשאית ונוסעת, ואז אנשים מזדעקים, אומרים רגע, רגע, מה לקחת?
היה פה מאוד מאוד נחמד אז אומרים אתה רוצה שנחזיר אותם? אין בעיה אז תחליטו אתם בתור העיר, מה אתם מעניקים מעדישים ביצים או מעניקים מקומות חניה ואז אנשים מבינים פתאום גם את המחיר בין בין החלופות.
אנשים מרגישים את הדברים. לא תמיד הם עושים את הקישור, בין השאר כי השיח בישראל לצערי גם תקשורתית, גם ציבורית, הוא שיח דל ולא עושה את החיבורים. צריך גם להודות.
שזה לא קל לעשות שיח שרואה את התמונה ההוליסטית.
אנחנו באופן טבעי גם בחיים הפרטיים שלנו ובוודאי בשיח תקשורתי, מחלקים את החיים למגירות לפרגמנטים ומדברים על כל דבר בנפרד, אבל בסוף.
שוב, אני חושב שגם במובן הקישור בין קיימות עירונית, תחבורה אורבניות נכונה סביבה וכן הלאה לבין ביקושים ונדלן.
תל אביב היא דוגמה טובה לזה שהדבר הנכון עובד עכשיו. שלא יובן יש לי הרבה מאוד ביקורת על עיריית תל אביב והיו לי הרבה קטטות, חלק אפילו ברמה האישית כמעט עם רון חולדאי שמנהל אותה 25 שנה.
וכן הלאה, אבל בסוף, בעיקר ברבות השנים, חולדאי השתכנע מהמון דברים ולקח את התחיל לקחת את העיר להרבה כיוונים נכונים ועל אף מחאות, ועל אף צעקות ועל אף בעיות, ועל אף שהכול רחוק מאוד מלהיות מושלם בסוף, זה לא מקרי.
שהביקושים למגורים בתל אביב, העיר שמדברת על תל אביב, העיר, אני לא מדבר על הקצוות שלה והפרברים שלה על תל אביב גופה שבין הירקון לתחנה מרכזית, נניח הביקושים הכי גבוהים בישראל עכשיו שיכולים להגיד אין פה חניה זה סיוט. זה עובדה שאתה מעדיף לגור פה מאשר סליחה בנס ציונה או במודיעין.
כנראה זה לא מקרי, כלומר העובדה שיש שביל אופניים והעובדה שיש מדרכה ועובדה שיש יחסית כל יחסית צל קשורה קשר הדוק לזה שיש מה לעשות כי יש מסחר ויש בתי קפה ויש תרבות ויש אנשים על המדרכות ויש ודברים קורים ואת זה אנשים רוצים אז לא תמיד הם עושים את הקישור. אבל במבחן התוצאה בסוף.
אתה יודע, הקלפי מנצח או לא, הקלפי שהוא די נבחר, גם הקלפי שכבר די נבחר בו בסוף זה, אלא הקלפי שבו אנשים מצביעים.
נכון. אחד הדברים שלומדים בשנה 1000 באדריכלות זה צפיפות, יכולה להיות מושג חיובי, אתה מגיע כאילו כטעם אתה ממש צפיפות. אתה לימדו?
אני רוצה מרחבים, כן.
פתאום צפיפות זה הדבר החיובי כאילו יוצר קשר. הוא יוצא הזדמנויות כי הוא יוצר באמת את כל המצבים.
אביחי היה צייר נכון רפי גם גם אבא שלי מצייר. הוא לא צייר מפורסם הוא הרבה הרבה שנים מצייר אז אני ככה יצא לי להתחבר לזה וראיתי בעבודות שלו שהוא גם מאחד חוקר אורבני נכון היו לו כל מיני עבודות עם מצלמה שהוא רץ בעיר והסתכל וצילם ותיעד כל מיני מצבים עירוניים.
להגיד על אבא שלי שהוא רץ זה מאוד מעניין. האיש השתדל לזוז מעט מאוד הוא היה טוב וזה לא אהב שום סוג של פעילות גופנית וזה למעט הליכה בעיר, לחנויות תקליטים עם סל פלסטיק שבו.
קנה תקליטי ויניל והעמיס אותם ולקח הביתה.
כן כן, לגמרי לגמרי לגמרי. אז פשוט זה מה שהיה. אבל האמת שזה כן זה מעניין מה שאתה אומר לא חשבתי על זה במובן הזה שרוב האומנות של אבא שלי שבאו התפרסם והתערוכות וזה היה רובם היה.
ציורים מופשטים באמת וכן הלאה, אבל זה נכון שהיו לו סרטים במצלמות 8 מילימטר היה פעם דבר כזה שהוא היה מציב על המרפסת הקטנה.
בדירה של הוריי בבית הוריי ברחוב יונה הנביא בתל אביב, שהייתה בקצה רחוב על ראו ממנה את הים קצת ובעיקר את הבתים הישנים המקולפים מהלחות של הים ומהרס של המלח, של הרחובות של הבניינים הישנים של תל אביב, באזור שפת הים. וכן, הוא היה מצלם לפעמים פריים.
עם מאוד עירוניים כאלה זה נכון. יש בזה משהו, אבל זה לא היה מרכז עיסוקו. אבל זה כן, זה היה חלק מהת.
אבל הוא בדיוק.
היה להורים שלי מעולם לא הייתה מכונית. אבא שלי היה נכה צהל, אז היה קשה לו לנהוג כי הוא היה. הוא נפצע במרפק, במכונית רגילה.
אני לא יודע כמה היו אז בכלל מכוניות כמו היום, שיש עם אביזרים שמותאמים וכל מיני טכנולוגיות שמתאימים.
לאנשים עם נכויות ומגבלות, כמעט כולם יכולים לנהוג, אז זה היה יותר קשה. גם לא היה להם כל כך כסף לקנות אוטו והם באמת. הם חיו על הליכה ברגל על תחבורה ציבורית.
וגם הוא באזור בתל אביב, ליד רחוב אלנבי שהיה פה הכל מרחק במרחק של אליך ברגל.
ואני קצת.
ובילדותי כמעט לא הכרתי שום דבר חוץ מתל אביב. לא היה לנו אוטו והיה דבר כזה לנסוע לטייל בשבת עם ההורים באיזה נחל טיולים שנתיים, אז אולי כאיזה עם פסיכולוגיה בגרוש. כתגובת נגד לזה התפתחה אצל המון סקרנות ומי בכיתה י מכיתה יוד עד סוף התיכון הייתי בחוג נוער של החברה להגנת הטבע.
וכל סוף שבוע שני היינו ישנים בשקי שינה באיזה נחל או באיזה מדבר וככה התחלתי להכיר וללמוד את הטבע ואת גבולות הארץ שמחוץ לגוש דן.
מעניין, באמת. מעניין. גם אם זה חייב להיות תמיד סופר אירו אנטייר זאת אומרת תמיד כאילו במובן של רק אורבני או רק טבע, או שבאמת אפשר למצוא את השילובים כמו שאתה אומר פתאום למצוא את הנוף הזה לים פתאום.
רגע לשים לב לרגישות למלח.
הרגישות הזאת פתאום לטבע שנוכח גם בתוך העיר אין ברירה. אנחנו נושמים את האוויר, אנחנו אוכלים את התוצאות, את התוצרת.
חקלאית אנחנו חלק מהטבע כך או כך רואים עננים בשמיים יש ציפורים, יש עצים יש חרקים זה חלק הוא פולש אם אנחנו נרצה או לא.
1000 לגמרי ובית? כן, אני מסכים. אני באופן אישי.
חושב שלי, לפחות עבורי מצאתי שילוב די נכון בין חיים בעיר שהיא מאוד עיר. מצד שני הרבה מאוד גיחות האל. הטבע היותר נטו.
אגב, יש המון השוואות מעניינות. למשל אתמול יצא לי לעבור.
בחוף ניצנים אחד החופים הכי יפים שלנו, יש לו יתרון.
לא, לא חוף זיקים.
אוקיי, הייתי גם בחוב זיקים זה יותר לענייני עבודה. נסעתי לראות חוף זיקים, באמת שהוא סיפור מאוד עצוב. כבר הייתה שם טבח וטרגדיה.
ב-7 באוקטובר הוא בעצם הפך מאז ומוחז כשטח צבאי סגור רשמית עד לרגע זה.
עכשיו מתחילות שם עבודות שיקום ההרס שם עצום, הטינופת עצומה.
רואים החול הנהדר שהוא בעצם המשך של הדיון המדהימות כולו חרוש על ידי שרשראות טנקים וצמיגים של כלים כבדים כבדים.
וכן הלאה ממש וורזון לגמרי. עכשיו זה מתחילים לשקם וזה הוא נטוש ועזוב אבל אני מדבר על חוף שנמצא משהו כמו 15 20 km צפונה יותר, ניצנים של בין אשדוד לאשקלון וגם הוא יש בו עכשיו יתרון שהחופים כבר התחילה עונת הרחצה ומפוצצים, נגיד חוף פלמחים, ראשות הגנים שמפעילה אותו, מוציאה הודעות בשבתות ובחגים לא להגיע יותר, כי הכל מלא.
ניצנים בגלל עוד הקרבה יחסית שלו אולי בתפיסה.
של הציבור לדרום יחסית ריק יש אנשים אבל ממש במינון. ובשבת זה נעים, רגוע והחוף גם מאוד רחב וארוך ולכן אתה יכול שממש למצוא את עצמך לבד וההשוואה, אבל מבחינת סוג הטבע, חוב שאין בו שוברי גלים, שאין בו בנייה בעורף אלא דיונות זה חוף אחר לגמרי מאשר חוף עירוני. החופים של תל אביב בת ים ראשון של גוש דן.
חופים מדהימים.
אני מאוהב ברצועת החוף שלנו אבל חוף ניצנים זה משהו אחר לגמרי ונותן חוויה אחרת לגמרי. זהו, אז זה גם עניין של טבע בהיר. טבע בחוץ הרבה ניואנסים והרבה עניין לחקר.
הדיון שם באמת מדהימה. וכן אני זוכר בתור ילד עדינים מצלם שם היה שם אני לא יודע אולי גם עד היום גראו שם נוטריות אתה מכיר את הנוטריות? זה סיפור שזה חיה שהביאו.
לא פגשתי אותם שם.
מטריות.
פגשתי בעיקר באגם החולה.
נכון, אז גם לשם זה הגיע וזה מעין איזה מין פולש כזה שמישהו הביא לייצור של פרווה ופשוט פשוט שחרר אותם.
לא ידעתי.
פרווה וזה אתה גם בחרת להיות טבעוני.
מה מאיפה זה בא אגב?
קודם כל זה היה בשלבים. אני עברתי הסטייק האחרון שאכלתי היה פלוס מינוס בשנת 2010.
וואו אתה זוכה.
באיזה כן משהו פה? לפני 15, 14 15 שנה אז הפסקתי לאכול בשר.
בשלב השני, אחרי כשנתיים הפסקתי מוצרי חלב, והשלב השלישי, שהפך אותי רשמית סופית לטבעוני, היה גם שנתיים. 3 אחרי זה, אולי לפני 9 שנים, משהו כזה. הפסקתי ביצים.
ואז מוצרי מוצרים מהחי בכלל, כאילו מחוץ לתחום. ואני טבעוני תשמע בסוף, ככל שהעמקתי בתחום שלי.
אני עוסק בנושאי סביבה, בווליום כזה או אחר, כעיתונאי כעשרים שנה.
עוד יותר מאמצע העשור הראשון של המאה הזאת.
אבל במשרה מלאה או כתחום מוביל בעיסוק שלי זה מאזור 2008 אז עברתי למעריב.
והתחלתי לכתוב את המדור הסביבה הראשון.
כפולה בסוף שבוע שני עמודים מלאים בסוף שבוע של מעריב שאז היה עיתון יותר רב תפוצה נגיד מהיום ויותר זה.
כן, כן, וידאו.
עדיין התחרות של ידיעות אמנם ניצח הרבה מאוד שנים, אבל זה עדיין היה תחרות הגדולה. מעריב, נגיד ידיעות.
והיה לנו מוסף מכובד כזה אז בסוף שבוע שני עמודים על סביבה לא עוצר בירוק זה היה השם של המדור, המדור הראשון בעצם שהוקדש זה תשמע ככל שהעמקתי בתחום ולמדתי יותר, והתחלתי ללמוד גם על מאחורי הקלעים של כל מה שנוגע לזה, כולל של תעשיית הבשר בתעשיית המזון מהחי. וזה בדיוק המקרה הקלאסי שככל שאתה שאתה מתחיל ללמוד איך עושים את הנקניקיות.
לא בא לך לאכול יותר נקיקיות לגמרי תעשייה הזאת ברובה מזעזעת, גם ברמה העקרונית של בעצם. ככל שהעמקתי הבנתי שזו תעשייה של ניצול נטו שמתייחסים לבעלי חיים כאל מוצר שצריך להפיק ממנו את המקסימום, את המקסימום, חלבון ואת המקסימום זה.
ומקסימום כסף ועם אפס התחשבות ברווחתו או בעובדה שזה בעל חיים.
שזה יצור חי ועד גם ברמה הפיזית ממש, על איך הדברים נראים מאחורי הקלעים של תעשיית הבשר והביצים. ורוב הלולים, לולי הסוללה הישנים בישראל שהם באמת מקומות מזעזעים. כשאתה נכנס אליהם ומריח אותם ונוגע בהם וחמש אותם פיזית הם מקומות מזעזעים ולא רציתי לקחת בזה חלק יותר.
ובהדרגה מגיע השלב שבו עכשיו.
לא הייתי אכלן בשר מאוד נחוש אף פעם זה לא היה ממש גדלתי השניצלים, כמו רוב הילדים בישראל, אבל לא, לא הייתי איזה קרניבור מושבע, אבל כן, גבינות וביצים וחביתה דברים שמאוד אהבתי. אז לוקח. לוקח את הזמן שבו אתה בהדרגה אומר אני אני, אני מיישם ביומיום משהו.
שהפוך למה שאני רואה ומבין כל יום בעבודה שלי וכן הלאה באיזה שהוא שלב.
נוצר איזה צומת ואיזה בשלות שאומרת אני לא יכול יותר. יש פה איזה סתירה שאני לא יכול יותר לקיים אותה ולכן תודה, תמשיכו בלעדיי.
עכשיו אני לא. אני מאוד לא משתדל לא להיות טבעוני, מטיף לא נכנס לצלחת של אנשים, לפעמים בצחוק כמו שלפעמים צוחקים עליי חברים או, אתה יודע, אבל אבל ברוח טובה אני לא. אני לא חושב שיש בזה תועלת.
זה לא מביא אנשים. אני חושב שמה שבסוף כן מביא אנשים זה אחד באמת הגדלת המודעות, הרמת המסך, מה שהיה לפעמים עושים מצלמות נסתרות עם כתבות ותחקירים וכן הלאה, או פשוט הבנה מחלחלת עוד++ של מה בעצם מה יש לנו בצלחת. והדבר השני זה העולם של החלופות.
זאת אומרת, ככל שיש יותר היצע ויש היום המון, אני באמת רואה 99% מהזמן לא מרגיש בשום.
כטבעוני יש לי המון מה לאכול גם ברוך השם אני לא נראה כמו אחד שלא אוכל נכון המון מה לאכול מכל הסוגים המון דברים טעימים, המון דברים מזינים אין בעיה לשמור על אורח חיים בריא מאוד ולקבל את כל מה שאתה צריך. אז ככל שהדבר הזה הוא יותר נגיש ויותר זמין ויותר אפשרי ופלוס המודעות אז יותר ויותר אנשים יעברו ובאמת עוברים בעיקר לצמחונות שזה שלב ביניים מבחינתי אבל זה גם מבורך כמובן.
זה אז אז אני לא במקום של הטפה.
אני מוכרח להגיד גם כי למרות שזה מאוד מאוד חשוב לי, ואני חושב שהעולם היה מקום הרבה הרבה יותר טוב גם לבני האדם, אם היינו עולם שלא הייתה בו תעשיית בשר או תעשיית מזון מהחי, הוא היה מקום יותר בריא בריאותית, יותר נכון כלכלית.
אקולוגית כל בחינה אפשרית. עדיין אני מוכרח להגיד שיש דברים שיכול להיות, שאם הייתי בוחר להטיף הייתי מטיף אליהם אפילו קודם. זאת אומרת בסוף.
רווחית, בניגוד אולי לחלק מחבריי הטבעוניים, רווחתם של בני האדם חשובה ליותר מרווחתם של בעלי החיים. אני אנתרופוצנטרי מה שנקרא, כלומר אני קודם כל חשוב לי שאלה בני אדם טוב.
אני. אני מקווה שיבוא יום וכל בני אדם יבינו שהטוב שלהם כולל גם לא לאכול ולא להרוג סתם בעלי חיים זה לא לצורך.
כמו אמירה אולי שאנחנו לא רוצים להציל את הסביבה, אנחנו רוצים.
להציל את להציל.
את עצמנו.
אז מה?
יתמוך בפלנטה? תסתדר בדיוק הכוכב הוא יהיה פה אחרינו כנראה והוא באמת הרווחתו 1000 הוא לא נורא מעניינת אותי בית לדעתי הוא יסתדר.
מה שחשוב זה אנחנו.
במקום הראשון.
יש איזה ספר הזה נכון שהדרך להצלת העולם עוברת בארוחת הבוקר שלך. יש איזה ספר של אחד דווקא? המטיפים הטבעונים אני לא זוכר כמו אבל הוא מדבר באמת על הבחירות שלנו ובכלל אני חושב אתה עוסק הרבה בעיתונות, אתה גם מלמד, נכון מלמד עיתונות באוניברסיטת תל אביב, ואני חושב שהרבה מהתפקיד של העיתונות זה איך אתה קראת לזה הסרת המסך.
או להילחם בהדחקו שלנו, זאת אומרת, אנחנו יש לנו איזה שהוא איזה דיסוננס קוגניטיבי כזה. אנחנו חיים כל הזמן, בכל מיני הדחקים.
ואנחנו כל הזמן מסירים את עינינו, את מבטנו מכל מיני תופעות שקורות, שאפילו אם אנחנו יודעים איפה שהוא, שזה מה שקורה, אנחנו מעדיפים להסתכל לצד השני כדי להמשיך באיזה שגרה והעיתונות, הרבה פעמים מעצבנת בכך שהיא בעצם שמה לנו סוג של אמיתות אל מול הפנים. זאת אומרת חברה, בואו תסתכלו על התמונה היותר רחבה, וזה גם חלק מהעניין.
1000 כן, זה לגמרי תפקידה של עיתונות. אני לא יכול להגיד לך לצערי שהעיתונות הישראלית עושה את זה מספיק ומלא את תפקידן נאמנה.
כל הזמן, גם מסיבות של קשיים אובייקטיבים של העיתונות הישראלית במצב כלכלי.
לא קל, זה משהו שנמשך הרבה מאוד שנים.
היא תחת מצוקת כוח אדם, מצוקת קס, מצוקת תקציבים, אתה יודע.
הנזכר.
לפני בעצם שעברתי לעסוק בסביבה באופן אינטנסיבי או כדבר מרכזי בעשייה העיתונאית שלי ולפני בסדר הייתי היו איזה 3 4 שנים שהייתי כתב מוסף בעיתון הארץ.
שבו אתה כל ככתב מוסף, אתה כל שבוע סולל עושה מיני דוקטורט על נושא אחר, עושים שונים ומשונים. זה חלק מהכיף מאוד מגוון, מאוד מאתגר. מצד שני, זה כל שבוע מחדש להתניע.
לאסוף אנרגיות, להתחיל לקרוא חומרים, לדבר עם אנשים בתחום עד לפני רגע לא הבנת בו שום דבר.
והיה איזה שבוע שעשיתי כתבה על מאניה דיפרסיה על חבורה של אנשים שהם חולי מאניה דיפרסיה שהתעסקו יצרו איזה סוג של קומונה. איזה קבוצת עבודה נקרא לזה משותפת סביב איזה שיטה של החלמה ושל שמירה על עצמם וכן הלאה סביב מישהו שהוביל את זה וחקר את זה והם היו חבורה מאוד מעניינת ומאוד איכותית אגב.
של סנכרן את המאניה והדיפרסיה ביניהם לא כדי להיפגש אני לא.
ברור.
סוג של וזה היה מאוד מעניין, אז למדתי המון על המחלה הזאת, על הרקע שלה, על ההיסטוריה שלה, וגם נפגשתי איתם כמה פעמים והייתי נוכח באיזה מפגש או שניים שלהם. קיצור המון עבודה תוצאה כתבה של איזה 4 5 עמודים ואז התקשר אליי אחרי הפרסום של הכתבה איזה רופא? פסיכיאטר ביי לי ושאל אותי אמר תקשיב, הייתה אחלה כתבה.
אני רוצה להחמיא לך מאוד מעמיקה ומעניינת.
מאוד שמחתי כמובן לשמוע והוא אמר כמה מה? איך זה עבד? כמה זמן עבדת עליה?
יש לך תחקירנים שעובדים איתך? מה אמרתי לו? עבדתי על 10 ימים לבד.
והוא אמר, תקשיב, התפרסמה כתבה די דומה. במקביל אני לא זוכר ב-1 הירחונים האמריקאים הגדולי מגזינים הזה האמריקאים הגדולים שאומר שהיה מעורב בייעוץ המקצועי של החבר שלי, פסיכיאטר אמריקאי ושאלתי אותו והוא אמר עבדו עליה 3 עיתונאים.
3 תחקירנים במשך 3 חודשים והתוצאה די דומה. אז ראה את זה כמחמאה, אז 1000 קיבלתי את זה כמחמאה. מצד שני, זה עדות לקיום למצבה של העיתונות הישראלית וכמה משאבים משאבי זמן וכוח אדם אפשר להקצות פה.
זה די נדיר שאפשר להגיע. כלומר אם מגיעים לתוצאה טובה ולעיתים מגיעים לתוצאות טובות אז זה כנגד כל הסיכויים ולא בגלל זה. למרות ולא בגלל.
עכשיו זה נכון גם לתחום הסביבה כמו להרבה תחומים אחרים.
אבל כן, זה תפקידנו.
וכמובן שהרבה לעיתים הבעיות הם לא רק כוח אדם בזמן אלא גם אינטרסים ולחצים של מפרסמים ו או פוליטים פה. אני רוצה להכניס רגע בסוגריים כל זה נותן או מכל זה נגזרת החשיבות העצומה של התקשורת הציבורית של כאן, שזה אמנם המתחרים שלי, גל צהל, רשת בית זה המתחרים הישירים שלנו, אבל כאן באופן כללי.
עושים עבודה מצויינת.
תאגיד תקשורת ציבורי בעל חשיבות אדירה לדמוקרטיה הישראלית זה לא פלא שהממשלה הזאת מנסה כל כדי ושר התקשורת שיהיה בריא, מנסה הכל לעשות כדי להצר את צעדיהם ולאיים עליהם ולקצץ בכנפיים שלהם וכן הלאה ולפגוע בחופש העיתונאי שלהם וגם בחוסר אוביקטיביות מוחלט. אני אגיד גלי צהל שאני עובד בה.
שצריך להודות במדינה אם היינו מקימים מחדש את הבסטה הזאת, נקראת.
אז מדינה דמוקרטית מתוקנת? ברור שתחנת רדיו צבאית זה לא הדבר הראשון שהיינו שמים ככלי דמוקרטי אבל במציאות הנורמלי שהתפתחה במדינת ישראל, בכל מיני טלאים ואילתורים גלי צהל, בוודאי כיום אני מוכרח להגיד כלי תקשורת חופשי מאוד יחסית.
שדואג לאינטרס הציבורי לא חשוף ללחץ של מפרסמים חשוף, למעט מאוד יחסית לחצים פוליטיים. אני יכול להגיד שאני מגיש תוכנית כמו יהיה בסדר 16 שנה כבר כאמור.
שנוגעת בהרבה נקודות רגישות למשרדי ממשלה, לעיריות, לתאגידים מסחריים, חברות סלולר, טלוויזיה, ביטוח, בנקים, מעולם אבל מעולם לא קיבלתי ולוברמיזה בקשה תרד מזה תעגל פינות שם אל תפרסם את האייטם הזה.
נאדה ונדה ולא שלא היו פניות של גורמים כאלה ואחרים לגורמים או למפקד גלצ. אפילו שעורך הראשי בבקשות.
לא קרה אז שוב גלי צהל הם מקום רחוק ממושלם. יש הרבה בעיות, זה לא המודל האופטימלי. נכון להיום כאן קודם כול, וגלי צהל ככלי תקשורת ציבורי שני חייבים לשמור עליהם מכל משמר עד שהדמוקרטיה הישראלית תתייצב, התקשורת הישראלית תסתדר, ואז אפשר לבחון את המפה הזאת מחדש.
זה מרתק. זה אוטו פיק, אבל אני חייב להגיד שהרבה פעמים רואים שדווקא הצבא הוא הגורם הממתן פה. במדינה שלנו נראיתי לפני כמה ימים.
כן כן, את הסרט על סוף מלחמת העולם השנייה.
בזירה היפנית ומפקדי הצבא היפנים דחפו להמשיך להמשיך למרות שנחתו עליהם כבר שתי פצצות אטום. הם דחפו להמשיך במלחמה, והקיסר בסוף עצר את זה במחיר פיב. הוא בעצם שידר ברדיו שידור שפעם ראשונה האזרחים שמעו את קולו של הקיסר.
זה היה כמו כל אלוהים חיים, יורד אליהם מגלי היתר, והוא בעצם עצר את המלחמה. ופה בארץ, אם אנחנו נסתכל אפילו על המצב שאנחנו חווים היום.
קציני הצבא הם הגורמים הממתנים בהרבה מאוד מובנים, אז זה דווקא מעניין הנושא שהצבא בסוף הוא הניטרלי.
וכמאזין לגלי צהל אני מרגיש את זה.
נכון, אבל פה אני רוצה להגיד נגיד בנושא כן שלנו המקורי שצהל.
לא ממלא את תפקידו בתחום של האחריות הסביבתית רוב הזמן.
שאני עדיין יש לי תעודת קצין שומר הסביבה עם זה ציור של אייל כזה מלא יודע 97 כי יש איזה שיעור שהוא איך לא לשים קולסים בשטחים בתוליים אבל כן.
אז אז היו היה איזה תנועה ועליית מודעות בצבא לפני כעס. כמה שנים גם הוקם ענף סביבה עם סגן אלוף בראשו.
בוטל התקן של הסגן אלוף למיטב ידיעתי וזה ירד למדור.
זה לא שצהל לא עושה כלום או לא התקדם בכלום, יש היום בסיסים בדרום שמספקים כמעט כל האנרגיה שלה לעצמה מפאנלים סולאריים זה קורים דברים, אבל אבל זה רחוק ממה שהיה אמור להיות.
שוב גם במלחמה. שוב מלחמה זה אירוע מורכב. כמובן שסדר עדיפויות הוא קודם כל לנצח ולהילחם ולשמור על החיים וכן הלאה.
עדיין בצפון נגרמו בגבול הצפון יגרמו נזקים אדירים. כן, היה דיאלוג שהציל הרבה דברים בין צהל לבין רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע על איך למזער נזקים.
אבל באופן כללי צהל רחוק כגוף הגדול בישראל, שכמו שאמרת בהתחלה ברשותו שטחים עצומים ועצם הפעילות שלו יש לה השפעה אדירה על הסביבה גם בגלל גודל הכלים, גם בגלל הזיהום אוויר גם בגלל הדלקים.
וכן הלאה הוא רחוק מאוד מאוד מאוד מאוד מלהיות מודע באמת, ולקחת אחריות מלאה על הביצועים, על ההשלכות שלו על הסביבה. אני מצפה מצה לרבה הרבה יותר ורוב הזמן לצערי זה לא קורה.
טוב תשמע. התחלנו פה בחורשה בהוד השרון, דיברנו על עיר מגוריך, העיר גנים, דיברנו אפילו על אבא שלך, רומן שגם קצת התעסק בתיעוד אורבני ובעוד הרבה דברים אחרים שלא הזכרנו, דיברנו אפילו על הצבא ועל האחריות הסביבתית שלו. מה, איך אתה רואה את את העתיד במדינה?
אתה חשוף לכל כך הרבה ניירות לקמוס כאלה, ואיך אתה רואה את עתיד הסביבתי אצלנו בישראל?
תראה, אני אגיד לך משהו, החיים לימדו אותי שאני לא יודע לראות את העתיד.
אתה יודע, אני פעם שאלתי אגב זה.
באופן בסיסי אני אדם סקפטי, ובאופן בסיסי, כשאני מסתכל ימינה על שמאלה, בבחינה רציונלית של העתיד של ישראל לא רק בסביבה, אני לא אופטימי.
יש הרבה סיבות לדאגה ואני חושב שאנחנו חלק מהסיבות. כבר התפוצצו לנו בפרצוף בכל המובנים, ואנחנו רואים אותם היום ורואים אותם בשנים האחרונות ובטח בחצי שנה האחרונה.
אפילו כבר יותר מאז התחלת המלחמה.
עדיין החיים לימדו אותי.
שאיך אמר מישהו קשה לחזות בעיקר את העתיד.
תשמע, שאלתי פעם את שנים אני מסתכל בפליאה על דב חנין, שהיה חבר הכנסת הסביבתי, המחוקק הסביבתי הבולט בתולדותינו, שנים שהוא עשה בכנסת או העביר חקיקה מדהימה, וגם היום מחוץ לכנסת הוא ממשיך באופטימיות בלתי נלאית ואנרגיות בלתי נגמרות.
ושאלתי אותו פעם תגיד מאיפה האופטימיות הזה? הרי אתה מסתכל על זה.
זה לא הדברים לא הולכים לכיוונים שאתה זה אז הוא אמר יום לפני חומת ברלין, מישהו ידע שהיא עומדת ליפול.
הוא ואני כבר הייתי אדם בוגר, אז אומנם צעיר כמובן לא צפיתי את זה והוא חי כל הזמן בתודעה ובמודעות שמחר חומת ברלין המטאפורית בכל המישורים של חיינו, יכולה ליפול מחר. יכול לפרוץ פה שלום או הכיוון לשלום. מחר יכול לפרוץ פה.
ההבנה שסביבה זה חייבים לשמור על עצמנו ועל הסביבה וכן הלאה וכן הלאה. והשינוי הגדול.
וזה אז אני אני משתדל לשאוב משהו וללמוד משהו מהאופטימיות הזאת ובעיקר אז. אז רציונלית אני לא אופטימי אבל אני כל הזמן אומר לעצמי.
שיום לפני חומת ברלין לא ידע יום לפני זה לא ידענו שהיא תיפול, ויום לפני שפרצה המחאה נגד ההפיכה המשטרית, לא דמיינו שמאות אלפי אם לא מיליוני ישראלים יצאו לרחובות ופתאום יפגינו כזאת עוצמה ונחישות להגנה על הדמוקרטיה.
ושזה במידה אנחנו עוד לא במקום של להגיד זה יצליח אבל אבל שזה ישיג הרבה דברים וישנה המון דברים המון דברים לא דמיינו וגם היו מאבקים סביבתיים שנראו אבודים ואנשים יצאו אליהם והצליחו לעצור אם באמצעות בית משפט או באמצעות פשוט שינוי דעת. קל. אגב הזכרתי קודם ככה ברבע שורה את חוף פלמחים שהוא הצלחה מדהימה.
שהיה אמור לקום עליו מלון ענק 50 מ' מקו המים מלון לאלפיון.
במאבק סביבתי שהתחיל עם כמה חברה עם בגיטרות. אגב זה ממש התחיל כשאני התחלתי את המדור במעריב, אז ליוויתי באלפיים ותשע 10. 11 ליוויתי את המאבק הזה צעד עד שבנימין נתניהו, סליחה, הבן אדם האחרון שסביבה מעניינת אותו, הוא הצלת חופים מעניינת אותו יחד עם גלעד ארדנו, ואילו החלטה בישיבת ממשלה שלא יבנה מלון והוא החוף יועבר לראשות טבעי יוכרז כגן לאומי.
ויוחזר לציבור אז קורים דברים מפתיעים ואני מאוד נאחז בדבר הזה.
הרבה סימנים מאוד מטרידים למה שקורה בציבוריות הישראלית בישראל בכלל, בממשלה הישראלית וכן הלאה. בסוף אולי יהיה בסדר ואז השם של התוכנית שלי גם שילכו שם לא אמין. הרבה פעמים יוכיח את עצמו.
אני גם אגיד בוא נזכור בפרספקטיבה שכן יש פה היום הרבה דברים יותר טובים ממה שהיה פעם הזכרת את הלונדון המסריחה שאמא שלי הייתה נערה.
אפילו חיילת, היא הייתה חיפאית.
כשהיא באה לדודה שלה בתל אביב לבקר אותה, היא לא יכלה ללכת לים כי כל קו החוף בין הרצליה לבת ים היה סגור כי כל הביוב הגולמי של תל אביב זרם לים. כשאימא שלי סיפרה לי את זה בבגרותה כן סיפרה לי את זה. חשבתי שזה זכרונות מוגזמים ואז דיברתי עם חוקר זה שאמר שהתפקיד שלו, בתור דוקטורנט צעיר, היה לרדת לים בתל אביב ולספור את גושי הקו, כי סליחה החרצפים למטר מרובע כדי להבין מה מצב הזיהום בים.
היום אנחנו במקום אחר כמעט כל מערך היישובים והערים בישראל מחוברים למרות טיהור שפכים מתקדמות והים בתל אביב. בסך הכל חופי ישראל בסך הכל במצב טוב. אפשר לשחות עם כל הבעיות ודברים שיש לשפר, אז קורים דברים, גם כי יש גם תהליכים חיוביים.
אני רוצה לקוות שזה שהטוב יגבר על הרעה. להגיד לך אם אני באמת באמת הייתי מהמר על זה כרגע.
לא בטוח.
יש את הסיפור על תייר.
אמריקאי שמטייל ב-1 החופים ואחרי השפל בחוף נשארים המון כוכבי ים על היבשה והם הולכים להתייבש ולמות והוא רואה איזה ילד מקומי שלוקח כוכב ים וזורק אותו למים ועובר ולוקח עוד כוכב ים וזורק אותו למים והתייר אומר תקשיב אתה הרי ברוך השם לא תציל את כולם. אתה תציל כמה אבל.
אז הילד לא עונה לו, אבל מרין בידו עוד פעם כוכב ים כזה זורק אותו למים והוא אומר אתה רואה את זה עבורו? זה מאוד משנה. אז אני אגיד שבסוף כאדריכל אנחנו חייבים להיות אופטימיסטים, חייבים להיות אופטימיסטים חסר תקנה, זה התפקיד, אין מה לעשות, אנחנו חייבים לדמיין עולם טוב יותר כי כי אדריכלות זה קצת מדמיון למציאות.
כלומר אנחנו קודם כל רואים את החזון, רואים את הוויז'ן ובסוף הוא הופך להיות שרטטוטים ורעיונות, בשאיפה לרתום את היזמים ואת הרגולציה כדי שהדברים יתגשמו.
הייתי בסיני בקיץ האחרון, כנראה הפעם אחרונה לשנים רבות קדימה ופגשתי שם מצרי אמריקאי שהגיע עם קבוצת תלמידי תקשורת מארצות הברית לסיני, שסיני זה ארץ הולדת הוריו.
והוא הביא אותם, למשל לעשות איזשהו סרט תיכוניסטים כזה ומסתבר שהוא גם היה בן של אחד מהשגרירים שחתמו על הסכם השלום בין ישראל למצרים, והוא סיפר לי זכרונות ילדות והוא אומר אחד משהו תמיד אמר תראה בסוף איך במחי עט של חתימה, חייהם של אלפים ניצלו. אז אני אופטימיסט חסר תקנה ובעיקר בגלל שאני מאמין, אבל אני לא מאמין.
בזה רוח הקודש, אני מאמין בבני אדם ואני חושב שבסוף בכוחם של בני אדם לעשות שינוי.
והרבה פעמים האדם הנכון במקום הנכון, בין אם הוא מעביר את הרעיונות שלו ובנותי השראה במישהו, בין אם הוא בסוף זה שהיד שלו היא זאת שחותמת על ההסכם, יכולים לעשות שינויים גדולים.
ואני, אתה יודע, אני אתן מכאן את הברכה האופטימית. אני מניח שעיתונאים התפקיד שלהם זה דווקא לראות את השחורות שזה בסדר גמור, כמו כלכלנים או כמו משוררים שכותבים על העצב, אבל אנחנו כאדריכלים בדרך כלל רואים את האופציה הטובה ומנסים ליישם חלק ממנה. ושמע, אני ממש חושב.
נהניתי מאוד, אתה יודע, למדתי וחוויתי עוד דברים.
גם אני.
אז תודה רבה אביב.
תודה.
תודה רבה.
