המרחב הבריא
המרחב הבריא
מרחב לריפוי הנפש - עם אדריכל דויד רנוב
אירועי אוקטובר 23' הותירו נפגעים רבים גם בנפש, אשר חווים דחק ומצוקה בעקבות חשיפתם לאירועי אלימות. האם בכוחו של מרחב פתוח מתוכנן לעודד ריפוי ושיקום?
שוחחתי עם אדריכל דויד רנוב, הלום קרב בעצמו ממלחמת לבנון הראשונה, שמוביל את רעיון "הבוסתן" כפעילות שיקומית מרפאת.
שוחחנו על חשיבותה של קהילה ועל תפקידו של הטבע כתומך בתהליכי רפואה ושיקום.
שלום לך שלום לך וברוכים הבאים למרחב הבריא הפודקאסט שעוסק בקשר בין הבריאות הפיזית, המנטלית והקהילתית שלנו לסביבה המתוכננת וה בנויה. והיום אני ממש מתרגש לארח פה לצידי את אדריכל דוד רנוב חזן שלום דוד.
שלום אייל, נעים להיות פה.
אני ממש שמח ומתרגש, יכולנו להיפגש.
לשיחה המעניינת הזאת אנחנו נדבר על מרחב בטוח, על מרחבים מירכאים.
הלומי קרב על הצורך במרחבים מרפאים אחרי אירועי אוקטובר 23 תהיה שיחה מרתקת, אני בטוח. עשינו שיחה מקדימה שכבר עוררה כל מיני רעיונות וכל מיני דברים ואמוציות אצלי, אז אנחנו נשמע פתיח ומתחילים.
הבריאות שלכם מושפעת מהמקומות בהם אתם נמצאים. נשמע מפתיע 90% מזמננו, אנחנו נמצאים בתוך מבנים אפילו כשאנחנו יוצאים החוצה מבעד לדלת. אנחנו נמצאים בסביבות מתוכננות מעשה ידי אדם, העיר, הפארק השכונתי ואפילו החורשה הקרובה כולם החלו כרעיון במוחו של מתכנן.
למקומות האלה השפעה ישירה על הבריאות הפיזית.
נפשית שאין כמובן שני צדדים של אותו המטבע באמצעות מחקרים פורצי דרך בתחומי הפסיכולוגיה, מדעי המוח והאדריכלות, ניתן לאפיין מרחבים בריאים. מקומות האלה מעצימים את הנפש, מעוררים השראה, מחברים אותנו לקהילה, משפרים את מצב הרוח שלנו וגורמים לנו אושר. איך עושים את זה?
בואו נגלה יחד.
טוב, אז שלום דוד.
שלום מירכ.
אנחנו נפגשים פה באמת כחודש וחצי אחרי רויקט, אוקטובר 23, השביעי באוקטובר 23, ואני חושב שבשיחה שלנו יעלו לא מעט דברים שקשורים באמת לשיקום ולצורך בשיקום וריפוי, גם פיזי אבל בעיקר נפשי של הלומי קרב ואנשים שעברו טראומה וחוויות רגשיות מאוד קשות.
בהחלט נדבר על זה בפודקאסט הזה, אבל אני רוצה להגיד כאן דוד שאני לפני מספר חודשים קראתי את הספר שלך, ספר שאתה כתבת ספר בשם עץ. הקץ שראשית כל אני ממש ממליץ לכל אדם, באמת, לכל אדם לקרוא אותו כי הוא הפתיע אותי בצורה בלתי רגילה. אני.
בהתחלה חשבתי שכתב את הספר בתור הלום קרב אפשר? אפשר להציג אותך גם ככה נכון? עלום קרב וחשבתי שאני אקרא את הסיפור בעצם שלך.
יש שם תקציר מאוד מתומצת של הסיפור אבל הספר עצמו בכלל עוסק בחוויית המוות או אפשר לקרוא לזה כמו שאני לפחות קראתי את זה זה ספר מסע אבל זה ספר מסע שעוסק במסע שסופו ידוע מראש, אבל הדרך מאוד לא ידועה ובמרכז הסיפור הזה יש בעצם איזה שהוא תהליך של הליכה אל המוות או איזה שהוא טקס.
טקס קדמון שעובר אפילו מאב לבן או מדמות אחת לדמות הבאה אחריה בתור טקס.
עובר בדרכו לעבור ממצב החיים למצב המתים, ובמרכז הספר הזה יש עץ.
יש עץ מרכז הסיפור יש עץ מאוד גדול.
ואני אשמח לשמוע ממך קצת על העץ הזה.
כן יש שמה כי העץ אולי הקודם. גם העץ בעצם יושב על איזשהו מבנה עתיק ולא ברור מה היה קודם. אבל זה לא משנה זה באמת אבל זה לא רק העס האס הוא מקום העץ הזה מייצר מקום.
שהוא בעצם העץ זה הטבע והמבנה שיש מתחתיו.
הוא מעשה ידי אדם.
ובעצם בשביליו לעבור איזה שהוא מסע.
לקראת המוות או לקבל את המוות או תהליך של הכנה למוות כביכול שזה עושה כספר. בעצם בניתי אוסף של מקומות.
שאחד מהם כמובן העץ שיוצר עם הצמרת הגדולה שלו ועם הנוף הענק שלו, אבל הוא יושב על מבנה שבעצם יושב על מערה גדולה.
ומהמערה הזאת בעצם אתה מתחבר לאיזשהו עמק קסום ומופלא שיש שמה בריכת מים ובוסתמים ומערכת בעצם שבנויה ומגוננת על ידי האדם.
עכשיו.
המקום הזה.
הוא רק בעצם הסט אפ המסגרת.
התהליכים הנפשיים שאדם עובר וחוויות שלו עם אנשים אחרים, זה בעצם נוגע בנקודה הטיפולית כי יש כאן תמיד יש איזה מורה ותלמיד.
יש את יש את המורה שהוא בעצם נפרד, הוא הולך להיפרד.
מאחר ויש לו איזה שהוא תלמיד מול, למד אותו את הסדר של הדברים.
ואת הצורת החשיבה.
את הספר הזה שמתי בצד, הוא בעצם הוא בעצם יושב על בוסתן שזה בעצם.
היה תחילת החיפוש שלי.
של איך מייצרים מקומות? אני אז דיברתי על מקומות נעימים, אמרתי. אני אדריכל מאוד אדריכלות.
באיזה מקומות אתה אוהב אז אני באתי לבוסתן בוואדי. שיח במקרה היה לי מורה בשם מיכאולמן שהוא גם הופיע בספר אבל בעילום שם הוא בעצם בספר נהיה תלמיד שלי, הפכתי את זה איכשהו. הוא מאוד אהב את זה.
אגב מאוד דרך את הספר.
קרע אותו ואהב אותו.
ואיפה היינו?
אז אנחנו בספר ובזכירת את המוסתן אני חושב שהבוסתן זה משהו.
אצלך מאוד משמעותי.
אז חיפשתי קודם כל. חפש מקומות שטובים לי שנכונים לי וכל זה. מורה נוסף יגיעו בן דור אחווה סטיין אדריכלית נוף וכמובן ברקע היה דנציגר, שהיה המורה של.
המורים שלי ושל בעצם הוא הביא את הסטודנטים לארכיטקטורה לבוסטרל ללמוד את המקום. מיכאל אולמן הביא אותנו בשביל לעשות שם קורסים פרויקטים.
אני כבר הפכתי לאיזה פרויקט מעשי של שיקום המקום ויצרנו תעלת מים, בנינו עם עירייה והיה פרויקט מאוד משולב. השתתפו בו דיסציפלינות שונות בטכניון. גם אדריכלות נוף, גם מהנדסה וגם מדידה.
והיה.
ניסיון לשחזר את הבושם כמו שהוא, אבל פיזית כאדריכל. רק בשנים האחרונות העזתי להתחיל לנגוע בדברים הבאמת קשים.
זה לגדל צמחים רב שנתיים חד שנתיים לגדל על מנת להכין אוכל.
ולכן בשנה האחרונה אני עוסק בהתנדבות בגינה הקהילתית בכפר ורדים. יצרתי קבוצה שנקרא בנדור המטבוחה. גידלנו עגבניות על איזה רבע דונם במקום ארוגות ישרות.
עשיתי שמה עיגולים עיגולים וכולם נורא השתגעו מזה. איך גילינו את העיגול?
וגידלנו עגבניות.
קטפנו אותם, בישלנו אותם בסגנון המקומי הכפרי שזה על סיר גדול, על אש וצמצנו אותם עדיין ומכרנו חלק. חלק חילקנו למי שמשתתף חלק, אפילו מכרנו באוכלוסייה המקומית. מכרו את זה עבורנו.
ומעשה כיסינו את ההוצאות וגם הכנו מזון. אחרי זה היה הייתה עוד הייתה היה עוד מחזור שעשינו דלויים.
ודלאות, זאת אומרת, גידלנו דלעות, בישלנו אותם ועכשיו וכן הלאה, ממשיך שמה לעבוד במקום זאת אומרת.
בוא נדבר רגע על הגוסטה כמושג וכמוסד עבורך. מה זה בעצם הבוסתן עבורך? אני לא בטוח שאנחנו לא.
סביבנו ולא תמיד מכירים מה זה?
הבוסתן זה דווקא מילה בפרסית, למרות שרוב האנשים שאומרים בוסתן חושבים שזה פשוט מטע של עצי טרי בערבית. וזה נכון שהמקומיים כך מתייחסים לזה הם קורות הבוסה זה נושא בעיראק.
המלך נבוכדנצר התחתן עם בת של מלך פרס.
וכשהיא באה לחיות שמה, היא התגעגעה לנופי המים, בתרבות המים של הפרת והחידקת ושמה זה היה תרבות חקלאית שיושבת על שתי נערות וגם עדן בעצם זה הגן עדן המקראי.
כיוון שהיא עברה לאזור אחר שהוא היה- אז שיחזרו. בעצם הוא שיחזר לה את.
משמעות היא שם בוסטל בוס זה בושם סתם פקיסטן אפגניסטן זה מקום פלייס אבל כן.
משכן במהות הבשמים.
היכל הוא מקום של ריח טוב בוא נגיד ככה את אומרת שאנחנו כבר מדברים על מקומות שעובדים על החוקים?
יש ברור שיש לקסיקון של ריחות של עשרות אלפים של ריחות.
ואת הריח הזה מייצרים הצמחים שצריכים מים וצריכים קרקע וצריכים ניקוז מים אוויר שמש.
ולפעמים טיפול של בני אדם, זאת אומרת אבו סטן לעומת הטבע הפראי, זה מקום שאדם מגדיר קודם כל זה גן, לא גן נעול, אבל הוא גן מתוחכם.
מאוד חשוב, כאילו כנגד בעלי חיים וכולי שיטפונות ודברים כאלה.
ובו הוא בעצם.
מייצר לעצמו את חלקת אלוהים הקטנה בבאדי. שיח זה מאוד יפה איך עובדיה פריי הופך.
לתעלות מים ובריכות מים השיפוע של ההר הופך לטראסות.
האדם.
מקפיא איזשהו קטע של הטבע, מסדר אותו גאומטרית עם שיפויים של נכונים וזהמת מים הכי שאפשר.
בכמויות של מים זה שלם ומה שגיליתי על המושג של זה בעצם עולם של מערכות. מארק של מערכות. אני אפילו קורא לזה מחול שהם מחוללים מקום.
המפגשים ביניהם, סוגי המפגשים שלהם והמינון של המפגשים בהם מייצרים מקומות.
כן, זה מרתק, זה זורק אותי גם לתרבות היפנית, לתרבות הזן היפנית שבה יש בעל מקצוע שנקרא גנן סלעים. עכשיו אנחנו הרבה פעמים בתרבות המערבית.
הפרדה מאוד ברורה, מאוד דיכוטומית בין מה שטבעי למה שמלאכותי אצל היפנים אין את זה. כלומר שגנן הסלעים. מה הוא עושה בעצם?
הוא מטייל בטבע במקומות פראיים, רואה כל מיני סלעים שנוגעים בו בדרך מסוימת שעושים לו משהו שמדליקים אותו. הוא לוקח את הסלעים האלה איתו בחזרה לסדנה שלו, ושם קצת נוגע בהם קצת מפסל, קצת משנה, מוריד פה, חופר פה, חוצה עם.
הצמחים, למשל, הם לא קצת, הם ממש.
מאלצים את הצמחים.
לצמוח נגיד המונסאי וכולי, נכון?
לאחרונה הייתי בבית שמישהו בכפר עובדים שעושה בונוסאי מצמחים מקומיים. זה מאוד מאוד מעניין עצי זית וכן תרבות מעניינת.
אני נוטה יותר לתרבות של הבוסנאות מבחינת ייצור של אוכל ומזון.
כן, אין.
לנו כל כך זמן ואנרגיה.
אני טוען שאבוסתנאות או שהחקלאות.
הקהילתית היא באמת יכולה והיא מייצרת מזון. אני הוכחתי את זה.
היום מייצר בה גינה הקהילתית. ב. יש לי משתלה, אני מייצר מין גינות ניידות קטנות שנושואים מארגזים קטנים שבהם יש אוסף של חדשות ובצלים ופטרוזיליה שהוא מביא את הבתים של אנשים שהם בדרך כלל מוכרים יותר ולא יכולים לנוע עכשיו בכלל עם המלחמה ויש להם את הסל.
ויטרים שלהם כאילו במחיר של 20 ש"ח לערוגה כזאת.
אז.
הצורך.
הוא באמת לחשוב מחדש.
ולחבר את.
ה את העוצמות שלנו ואת הכוחות שלנו בשביל.
בעיקר לייצר חמלה אחד לשני במקומות של חמלה ומקומות של.
לא רק חמלה, אלא.
תקווה כן. ברגע שאתה שותף ואתה זורע אני יודע אישית.
בשלוש שנים האחרונות, זאת אומרת הקורונה הברכה שלה הייתה שנתקעתי על במשרד שלי עם אוניברסיטת של איזה 100 מ' שהייתה ריקה עד אז כי לא הייתי התעסק איתה והתחלתי שמה ללמוד את סודות הגננות. גייסתי אגרון שהוא היה בא ומלווה אותי.
ובהתחלה באמת זה היה הדנית או שניים עכשיו זה מרפסת כולה ועברתי בקנה מידה קצת יותר גדול בשביל לעשות את זה עם עוד אנשים בחוויה.
של לשתול ביחד ולעבוד ביחד ולבשל אחד הוא טוב בשתילה ובביזום ולאחד הוא השף. יש לנו אחד דרור שהוא לקח את כל מה שגידלנו בכירים במזרחים. מה?
הופך את זה לאוכל. אתם רואים קשר בין העיסוק שלך בצמחים, באדמה, בבוסתן, בגינון, לבין ההתמודדות הנפשית שלך. כי אלוקרט.
כן, לגמרי.
לגמרי.
זה המוטיבציה שלי הייתה למעשה לייצר לעצמי מקום בחוץ. על הדרך גם חזרתי לגינון, אבל למעשה הבוסנה מה שאני קורא המקום הבטוח.
הוא לייצר לעצמי מין פינה כזאת שהיא גם מאפשרת לי.
לעבוד אם אני רוצה לעשות מדיטציה, להרהר.
ולהיפגש עם אנשים בשלב הראשון איזה שנה וחצי או שנתיים עברו עד.
בכלל שמתי שם עוד כיסא.
רוב האנשים שהם פוסט טראומטיים אז באמת הבעיה העיקרית שלהם זה הסתגרות בחדר שלהם. לכן אני, אני הצעתי את המקום הבטוח או את הבורסטנה שהיא צמודה למגורה לחדר שינה של.
אותו פוסט-טראומתי אותו אוטומטית.
בימינו, אבל זה בחוץ ואתה זוכה למנה של שמש ואור ואוויר וכולי ועיסוק ברגע שאתה מצליח לטפל באיזשהו צמח כי אתה נשאר אליו.
ואחר כך חתול ויש לי גם חתולים שמסתובבים שמה והם חלק מהנוף.
אתה אתה בצד אחד הרבה יותר גבוה מאשר כשאתה מסתגר במיטה ומתכרבל בחושך.
הרבה פעמים שמדברים על העשייה האדריכלית חושבים על מבנים, על בתים, על המקום הסגור וזה מעניין שאני מראיין לקוחות פוטנציאלים ויזמים בתכנון של מקום. אני הרבה פעמים שואל אותם בואו תנסו להיזכר במקום שהיטיב איתכם, והציפייה לפעמים היא לתשובה של לא יודע, בית של סבתא או החדר שהייתי בו. המרפסת.
רוב המוחלט של האנשים, מה הם עונים?
בחוץ.
החצר נכון, חלק מאוניה מוניה מיר מטב, אבוקדו בטיול השנתי. רוב האנשים מדברים על בחוץ.
וזה מעניין שהעיסוק האדריכלי הרבה פעמים מרגיש לנו שהוא מדבר על מבנים, אבל בעצם בחוץ זה מקום.
מבחינתי אבל שוב, המקור אידיאלי זה מין מקום בחוץ. צמוד לבית היא פרגולה, זאת אומרת עם סככה כזו או אחרת. זה גם מקום בטוח כמה אפשר לברוח אם קורה משהו.
וכמובן העור מסונן. האוויר נעים, זאת אומרת, אלה המקומות באמת הנעימים.
זאת אומרת, בכל מקום, בכל אלה בכלים יש כמובן את.
המבנה את הטיפוס בניין הנכון בארצות הברית למדתי לבנות ספינות אדמה ובעצם מין חממה שמחוברת למערה. סיפור של חממה ומערה בארץ המבנה הזה- טוב. אני עברתי למבנה.
סליחה המבנה והחממה הוא המעראיינים 3 צדדים זאת אומרת אם אתה יש צד אחד שהוא.
לכיוון השמש כן הוא חממה, אבל בארץ למדתי שבעצם אני רוצה ששני צדדים יהיו סגורים ושני הצדדים היתרון הדרום יהיו יהיו חשופים מבחינת האוור.
יש מבנה כזה בכפר רוני אש יש לי מבנים שהם התפתחות של.
ההבנה של הספינות אדמה החל מספינת אדמה במסגב היית קטסטרופה מבחינת.
לחות מבחינת האוורור.
הייתה סגורה משלושה צדדים.
אבל אתה בעצם רואה גם בספינת אדמה, מבנה שנסמך על חצר, כלומר מה שאנחנו קוראים באדריכלות התווך. המקום הזה בין החוץ לפנים הוא המקום המעניין.
כל המקומות חשובים. אם אני לוקח את תא השטח שבו אני מתכנן בית פרטי, יש בו בדרך כלל אפילו 5 5 מקומות שונים שזה מקום פתוח לגמרי או הבוסתן המגונן כזה יש את הסככה. אחרי זה יש את ההכסגרה.
אחרי זה בחדרים הפנימיים את החצר האחורית עם הוואטלנד מדברים על אז כן, יש כל אזור הוא חשוב אין ספק וזה מאוד מערכתי.
הגישה שלנו היא מאוד מערכתית.
ואיפה זה מתחבר לנושא של הבתים הבריאים?
זה מבחינתי, זה הבתים הבריאים, כן בית שאתה מקבל בו את הכמות שמש הנכונה שאתה רוצה או מסוננת או מדורגת. אתה יכול לבחור לא מתאים של פעם. כן של נניח הווילות שבנו בצהל פשוט קופסאות בטון והיית יוצא החוצה, הייתה בשמש קופחת שאתה גאה.
זה דבר ראשון שאדריכלות הראשונה שעשיתי הייתה פרמולות.
סביב בתים בצהל עוד לפני שהייתי אדריכל כן, אני מצטער שלא, פשוט המשכתי רק.
אדריכל של פעולות וזהו היום אני חוזר לזה בעצם כי הטענה שלי שהייתה בתים.
בתי דירות ואת הערים. יש מספיק אנשים שיודעים לבנות אדריכלים טובים. היום נסעתי ראיתי עשרות אלפי דירות מהגליל פה.
מה שחסר שמה זה צמחייה.
זה המפסנאות בעצם זה אוקיי, סידרתם לעצמכם את המקום לגור אבל עכשיו אתם איפה של המקום כותב.
דרך הביתה וכולי, אז זה יהיה שלב נוסף.
דיברת על פרגולי אגב אני יודע שאתה גם מאוד אוהב את המשאבים, כן?
נכון, נכון, כן.
בוא נזכיר קצת המשאביה קודם כל זה אלמנט מעולם האדריכלות המוסלמית המצרי. יש לה שורש מהמילה שרב והיא במידה מסוימת סוג של המזגן העתיק, אבל גם נותנת באופן תרבותי את ההפרדה בין החלק הפרטי לחלק הציבורי. לתאר רגע למאזינים שלנו אז.
הזה בעצם מעין סוג של מחיצה או.
סבכה מחוררת בצורה כזאת או אחרת בעבר, היה נהוג לעשות אותה למשל, בכדי חרס שהם פתוחים משני הצדדים שלהם, ואז מקבלים מעין גלילים כאלה, דבר שדרך אגב עד היום ניתן למצוא בירושלים העתיקה, במקומות מסוימים ביפו. גם נכון אפשר לראות את האלמנט הזה מהתרבות המוסלמית הכדר חרס, בעיקר עם מרטיבים אותם, יודעים ללחך ולצנן את האוויר, את הרוח המדברית היבשה שמגיעה פנימה לתוך הבית ברגע שהרוח.
סופגת את הלחות. יש דבר שנקרא ספיגה. זה ממש כמו מזגן.
זה מצלם את האוויר ויחד עם זאת זה גם מאפשר לאישה המוסלמית לעמוד בבית שלה ולהביט אל הרחוב כשהיא רואה את הרחוב והרחוב לא רואה אותה.
לא במרפסת ליד בחוץ למעשה, אבל לקבל את ה איך זה נקרא?
הזאת, כן.
מה שחשוב בסבכה הזאת זה בעצם העובי שלה כיום, כאשר עושים היום משאבים ממכת שמאוד דקות אז הם לא שוכחות כלום.
כי העובי של החומר והיחס בין הגודל של החור והפתח.
הוא מסנן את קרני האור, עוצר את השמש הישירה וזה יוצר את הצל שהוא מאוד חשוב לקירור המבנה. נכון? ואני?
יודע שגם נדבר על דבר שאתה מאוד אוהב וגם אני מאוד אוהב שהאור הטבעי, שפוגע בעובי הזה בדופן האהבה של המשאבים הוא תמיד כאילו האור השלישי יש את האור, את החושך פתאום איזה חצי צל, חצי אור שהוא איזה גוון מאוד עמוק ומעניין שנותן לנו.
חוויה עורית אחרת, אז.
שוב חוויה הורית כאילו אנחנו מדברים על אדריכלות כאוסף של חוויות.
חושיות ועל חושיות אוקיי, החוויות כמובן של העור של האוורור, של הטמפרטורה של החלל, מושג שקראתי לו חלל אור אתה מעצב את האור שנכנס באמצעות החלל וכולי.
ויש חושים אחרים, כמובן.
חוש השנייה, חוש המישוש.
והמרחבים.
אני נותן. אני נוטה היום לחבר את הנושא של של אדריכלות שהיא לריפוי עם אאוטדור עם החוץ כי כי זה יהיה הכי קל ליישם את זה הכי נכון ליישם את זה. איפה אתה אוהב ללכת עם הכלב שלך או עם הילד שלך?
אתה אוהב בחוץ אז בוא נבנה כמה בריכות מים שהן גם צמחי מים ונותנים כבר את השלווה.
בוא נבנה קצת פר מולו זה הכל בלי תיר זה בלי היתרים. בא מהנדס מאשר את זה. חברה בונים את זה בכפר ורדים, למשל.
נגריה הקהילתית בנתה איתנו את השירותי קומפוסט הראשונים בכפר ורדים. זה היה שערורייה גדולה ארורי קומפוסט.
יש עוד משהו יפה בנושא של של הגינות מרפא.
שהמטפלים יהיו מטפלים מקומיים.
זאת אומרת, אתה יכול לבוא למקום עם 3 כובעים שונים, אתה יכול להיות מטפל ומרפא או כמוני לא יודע תראיכל מתכנן וכולי. אני מבצע כמה דברים, כל אחד והכישורים שלו ואתה תבוא לשם גם בתור מטופל כמו שאני בא. כן אני גם מטופל שם מבחינתי.
מטופל לגמרי שם ויש את המאפשרים המאפשרים זה בעצם המועצה שהם נבחרי הציבור המקום.
מקום ציבורי.
אין שום מגבלות לעשות את זה שם, זה פשוט מיידי ושצפים זה נעשה גם.
וכיום הצורך זה לגייס מטפלים ומרכזים לפעילויות שמה. אני מדבר שם בכפר ורדים, אבל זה אני. אב טיפוס שיכול שחוזר בכל הארץ.
אותי מאוד מעניין למה המרחבים הפתוחים מרפאים אותנו. יש כל מיני תשובות. אחד הדברים שאני חושב עליהם לאחרונה זה האופי הדינמי.
של הטבע לעומת האופי הסט.
הבית מהרגע שבנינו אותו, הוא רק מזדקן ומת. הטבע הוא רק קנייה. יותר צעיר הוא כל פעם צומח מחדש.
או מחדש.
הוא מחדש את עצמו אני חושב על זה גם בהיבט של אור. אם נשאל את עצמנו מה בעצם ההבדל בין אור טבעי שהיה כאן מעל מאז ומעולם, אותו גוף של כדור גז ענק שמפיץ אור לכל הכיוונים וחלקיק קטן מהם נקלט פה בכדור הקטן הזה שאנחנו קוראים לו ארץ.
וזה האור הטבעי שהיה פה מאז ומעולם.
ההבדל המשמעותי בינו לבין האור המלאכותי, שהוא סך הכל עניין של 100 שנה, הנה כמו נורה שיש לנו פה בסטודיו שאנחנו מקליטים כרגע, וההבדל הוא שהנורה החשמלית הזאת היא סטטית, היא מתה.
היא יודעת לתת כמה תדרים במקרה הטוב של אור.
זה נכון, ויותר מזה יש לה או מצב הון או מצב עוף. השמש היא כל הזמן משתנה.
בוקר, ערב עונות השנה, זווית שונה.
שונה, עוצמה שונה עננים, לא עננים אצל עלים שעושה לנו צא.
והגיוון של העור הטבעי, ההשתנות המתמדת הזאת היא בעיניי חיים.
היא מכיאה אותנו, היא מהדהבת בנו, היא מחייבת אותנו לפעול בדיוק אז זה דבר אחד, אבל נוסיף לזה.
שבתוך זה לא שכל מקום פתוח יהיה מקום טיפולי טוב, אנחנו צריכים לדעת איך.
איך לייצר מקומות.
גם נניח חצי מוגנים אם היית בא למשל היום אני התמכרתי בקיסריה, התחלתי לעמוד על ראש הצוק מול הנוף. אני בחרתי להתמקם באיזה שהוא נישה כזאת שאני אפילו לא רואה את כל הים אבל אני מוגן כאילו מצד אחד גם מבחינת רוח ושמש.
אז גם בחוץ. חוכמת ההתמקמות היא מאוד גדולה. יש סדנה שעשיתי?
זה בגליל יש מקום מאוד נחמד.
ועשינו שם סדנה של התמקמות בשטח או ליצור זולה מאוד מאוד ראשונית בטבע, לא?
זה נורא, דברים נורא פשוטים של ייצר טרס, או לייצר קצת מקומות שהם נוחים יותר.
אבל איפה? איפה אתה עושה את זה? אתה בדרך כלל תעשה את זה עם איזשהו גב עם איזשהו סלע?
בפרק הקודם של הפודקאסט על תכונה ביולוגית שנקראת פיגמוטקיס, שזה התכונה של כל היצורים החיים זה מושג בביולוגיה כל היצורים החיים אוהבים להצמד לדפנות. עכשיו אתה אומר את זה בתור אדם שאנחנו יכולים לעשות לאיזה רציונליזציה ולהגיד טוב אנחנו רוצים להגן על הגב שלנו שאף אחד לא יתגנב אבל המוזר הוא שגם חיידקים מתנהגים באותה צורה וקשה לשער שחיידק מפחד ממישהו שיכול לדקור אותו בגץ אז זה מעניין, יש איזה משהו באיטוף בהיצמדות לדפנות?
זה יכול להיות שזה קשור למגע. יש כאלה שטוענים שזה קשור להתמצאות במרחב ורואים שכל היצורים החיים יונקים, חולדות, ציפורים, חיידקים ובני אדם אוהבים. אתה נכנס, תגיד לבית קפה חדש.
אתה קודם כל תיקח את הכיסאות שצמודים לקיר, ולא את אלה שבאמצע. אז יש איזה תכונה כזאת? אני חושב שאדריכלות מאוד עונה על הצורך הזה להצמד לדפנות כמו.
שאתה יודע אדריכלות שנה 1000 ששואלים רגע מה זה מקום? אז נניח שאתה מדמיין איזה מדבר דמיוני ריק.
של חול וחול לכל הכיוונים וזה חסר כל הגדרה. ואז בסוף שם את השטיח אז השטיח פתאום רגע יוצר לך מקום פתאום שמת עץ העץ יוצר לך מקום, פתאום שם את הפרגולה. הפרגולה יוצרת מקום.
ואתה אומר שבחושים פחדים אפשר רגע לבחור איפה למקם את הזולה, איפה להיות, מה המקום שנעים ונוח ומעניין מה הדי אן איי של זה מה גורם לנו כבני אדם.
להרגיש נוח, להרגיש בטוחים, להרגיש טובים במקום מסוים בשונה ממקום אחר.
כן, זה דוגמאות קיצוניות יפות מאוד של בחור בשם ניסים בסיןיאני שענה של מערכת מערות היא שנה ראשונה הלכתי עבדתי אצלו שם כמה שבועות, זה היה במערה הראשונה. בהתחלה הוא דווקא התחיל ממבנים כזה על השטח ולאט לאט הוא גילה את המערות ויש לו מערכת של מחילות.
זה היה פתוח לביקורים, הוא היה מגדל שם תווססים וכל מיני חיות לקח הוא הפסיק להכניס משהו.
יש מלחמה.
וכאילו.
המאבק עם הרשויות.
כן כן, היא כבר נשכחה ראייה. המלחמה אמיתית, אבל היה מאבק, רצו להרוס כאילו להרוס את המקום. זה כבר עשרות שנים.
כל הזמן זה עולה לכותרות.
מרתק, אז בעצם אתה לקחת את הרעיון של הבוסתן וישמת אותו בפרקטיקה. בראיון של הגינה הקהילתית בכפר ורדים. איך זה התחיל הסיפור הזה?
אז זה התחיל מזה שבעצם אני גר בדירה שכורה ובבית של 3 קומות ויש לי מרפסת מאוד גדולה של צלע שלה. יכול להיות יש לי אדמה גם, אבל היא כבר גונגל של צמחים. אז.
במטרה לייצר שום מקום, אז התחלתי להביא גם.
עדניות מה שקורה בושתניות וזה כל הזמן תפס צורה אחרת. זאת אומרת זה מודולרי.
מה זה בוסתניות?
זה מבנה מודולרי למעשה של ארגזים.
וזה ניתן להעביר את זה בגלל שזה במשקל שאתה יכול לשאת את זה במודולים שאתה יכול לשאת את זה.
זה נעשה כצורך כי אמרתי יום אחד יעבור דירה וכל זה כמו עציצים, אבל למעשה גן נייד בתוך זה השתלבו גם סככות.
ופיתוח של סככות.
באמת עם מים וכולי מאשר רבים.
ומשם גדלתי בעצם למקום ולמקום חברתי. זאת אומרת הצורך שלי בעצם בחברה חבר אחד או שניים צורך שלי בחברה ולייצר איזשהו דינמיקה של חברה.
עברתי למקום יותר גדול שהוא די היה בסופו של גלעול זאת אומרת עברו איזה 7 8 שנים על המדינה הקהילתית שעבדה בשיטה מסויימת.
הם לא עשו שנת שמיטה.
אבל השליטה נכפתה עליהם.
למה?
בעצם המובילה של האירוע של הגינה הקהילתית, שהיא הבת של שלמה אילן נפטרה, ואחרי שהיא הובילה את המקום במשך שנים ונוצר.
והתחילה להיווצר שם שממה רצינית.
ואיכשהו אני הגעתי לנקודה הזאת שאני רוצה איך שהוא בסוף להתחבר חברתית ולנסות.
לקדם את המקום, לייצר מקום שהוא בקנה מידה קצת יותר גדול.
יש שם גרעין של אנשים שעובדים איתי אנחנו 6 7 אנשים אנרגיה ממש טובה היום זה רשומי כבר איזה 60 אנשים.
בקבוצה.
איך זה מתנהל? כלומר לכל אחד יש את העוגה שלו או שעושים משהו משותף.
יש ככה יש את הערוגות, יש את הערוגות הפרטיות או משותפות של בן אדם. שנתיים שככה התחיל העניין. אני תכננתי, אגב, את הגינה הזאת אני.
חייב להגיד שהרעשים לא יהיו פה מוזרים.
פשוט עתה הרמת פה את בקבוק הואיסקי ואני לדבר כזה לא יכול, לא יכול להתעלם בדבר הזה אתה.
מגייס אירוע שאני שותה, אז נדיר, אני רק מעשן, אז.
אנחנו מוזגים ש כוס וויסקי, אני חושב שזה.
ערים מאוד לחיים.
במיתיים הראשון.
שאנחנו מרים, בכל אופן.
שנזכה.
לייצר מקומות מבריאים.
וחברתיים.
אין לנו אלא לעשות את זה, אנחנו חייבים לעשות את זה.
אז היינו בגינה הקהילתית רוזקתו. אה, עסקית טוב, היינו בגינה הקהילתית והתחלנו לספר על איך זה מתנהל. זאת אומרת אני לא, אני חייב להגיד שאני אף פעם לא הייתי חלק מגינה קהילתית.
זה דבר שאני בטוח אעשה בעתיד. אוקיי, אבל איך בעצם אנחנו כל אחד מה מקבל שם איזשהי ערוגה משלו? או שכולם מטפלים ביחד בגברים?
אוקיי, יש גינה בכפר העבים שרצה כבר 8 שנים. היא התחילה.
עם הנחיה של דורית אבנט שהיא מגרסה שכל אחד יש את הערוגה שלו. המשטח של 3 דונם. אני חילקתי את זה לאיזה 70 ארוגות בומבו אחד ליד השני, ואחרי שחרשו את זה והכינו את זה ושמו את המספרים כאילו נספרו את זה גם זה נראה כמו בקברות של גירפות.
אבל זה היה מוצלח 50. ארובות פעילות באמת ואנשים.
וזהו זה, יש את המחזוריות, זאת אומרת זה עשה זה עבר את המחזוריות שלו. פשוט אנשים היו באים לשם לגנים וזהו.
איזו סככה קטנה, אבל לא היו שם כל כך.
נושאים חברתיים. תן למשל.
ירקות הורף בחורף ירקות כאילו קיץ בקיץ.
מגדל פלפלות דל עגבניה לוקח אליי הביתה.
בסדר.
ומה?
אני באתי עם חוסר ביטחון כזה של לעשות תערוכה שלי במאז גם לא מעניין אותי כאילו עשיתי בבית אני יודע לגדל כאילו מה שאני יודע לבד.
אבל פה למדתי משכן בעצם בעל מסעדה כמון שיש לו את הגן ירוק שלו.
הוא מגדל את כל הצמחים אני למדתי בעצם, אני עשיתי קופי פייסט ממשהו, הוא עושה אמרתי, אני אעשה חצי דונם של הגידולים לפי.
המתכון שלו עגבניות חסרו פלפלים.
ברו מה שאתה רוצה זה פשוט.
אני עשיתי את זה בלאגן גדול כן זה יצא שמה עם פלאות.
במקום קווים ישרים.
נתנו לקבוצה שלנו זה חצי דונם ועשינו מעגלים.
וזה פתאום נהיה נורא נעים. פתאום נהיה מקום כי התחלתי, זאת אומרת באמצע המעגל.
היה את הריחן שממנו עשינו את הפשטות, ומסביב היה עיגול של פלפלים.
חריפים, מעוות ומסביב לזה היו עגבניות וכן הלאה. היו רק 4 עיגולים תירסים וכולי.
וזה יצא פשוט מקום שיותר נעים להיות בו כי הוא מייצר איזה שהוא חלל. איזשהו סביבה זה גם מפתיע אתה הולך פתאום. היום זה כבר נהיה גונגל שאתה הולך ומלקט שמה כמו.
בהתאם לעונה ויש שם גם רב שנתיים פתאום נופל על איזה חצי ובלאט עגבנייה עוד נשארו.
אבל זה מוקד אחד, מוקדים אחרים שאנחנו מתחילים לפתח שמה זה מוקד זה מוקד של משתלה וחממה מנבטה שבו אנשים יכולים לעבוד ומוקד אחד בחיות של פעילות.
יוגה או תנועה, זאת אומרת, אנחנו מייצרים שם דקים בשביל שאנשים יוכלו להתאמץ שם אתה בא לטבע.
ואז המקום הזה מקבל. יצאנו שם מקום למדורס זאת אומרת יש שם מטבח.
נתחיל להיות די רציני. מקררים, זאת אומרת, זה הכל יתרגם ככה בצורה.
ספונטנית מעט מאוד תקציב מהמועצה.
רגע לחבר ולסכם כמה נקודות שעולות לי, שאני חושב שמתחילות. אני מתחיל לזהות אותם כאיזה שהם עקרונות למרחב פתוח, מבריא מרחב מרפא כזה. אז אני רואה פה שיש פה איזשהו מרחב שיש פה מענה לחושים רבים.
נכון, דיברנו על ריח אגוסטאן עם הריח. דיברנו על.
באדמה אנחנו מדברים כמובן ראייה, אנחנו מדברים על מים יש בו בכלל, יש פה תנועה, נכון, יש בו מים, יש פה צמיחה, יש פה תזונה, אלה דברים שמאוד קשורים לבריאות שלנו במרחב, יודע לייצר אותם, אז זה מיד מהדהד לבריאות. יש בו קהילה ואת החוויה חברתית, חוויה חברתית.
נשים שבהם עוזרים להאחים את האוכל לארגן על זה.
יש יש את האנשים מוצאים את התפקיד שלהם סביב.
זה קורה משהו חברתי.
שהוא קהילתי, יש אינטראקציות עם עוד אנשים עם עוד בני אדם, ויש פה גם את הטווח בין המקום הסגור המוגן למקום הפתוח. אתה קראת לזה פרגולה ז א. באמת הפרגול המקום הזה שהוא קצת מסנן את האור החיצוני הוא הוא, אבל עדיין פתוח לאפשרות של העור.
אפשרות להעביר לראות כיפת שמיים, לראות עננים לראות צמח, נגעת באדמה לנשום אוויר צח אבל תמיד גם אם צריך להסתגר במקום הסגור הבטוח יותר הלקוחות.
בתחושה.
כן, אז זה לעקרונות מעניינים. זאת אומרת זה משהו.
ואיך אתה היית מיישם את זה דווקא בתוך בניין? איך אתה יכול להעביר את החוויה הזאת?
גם בתוך הבניין או אם יש צורך בזה.
זה שאלה אדירה בעיניי, כי רוב תושבי מדינת ישראל לא חיים בבתים צמודי קרקע. הם חיים במגדלי דירות, בנייה רוויה, מה שנקרא, פעם זה ירו 3 4 5 קומות. היום זה מגדלים רווק 15 16 16 17 והמספרים עולים.
ואותו הלום קרב או אותו אדם שעבר חוויה מטלטלת באירוע מלחמתי ביטחוני, שכמובן אנחנו חווים לצערנו בתקופה הנוכחית. איזה מענה אנחנו נותנים לו עכשיו בשיחה שדיברתי איתך קודם אמרתי לה אנחנו לא רוצים שהם ילכו לקופת חולים ואני שואל למה לא קופת חולים? הרי נניח אם המטפל הוא מטפל מצויין, הוא למד את כל רזי הטיפול הנפשי והוא מלווה והוא יודע והוא מדבר, אז מה זה משנה אם הוא יטפל בסניף של קופת?
שלך, מה זה משנה?
אני למשל הייתי כשהייתי הולך לטיפולים. שמתי לב שהאור נורא מסנוור אותי הניאון שהיה בעכו במרפאת בריאות הנפש זיעזע אותי. אז האור לא חזק מדי.
אתה מוריד את המבט או שאתה מכסה את העיניים, האקוסטיקה.
אפילו הגיאומטריה או קיי הגאטריה חומרי חומריות.
הכל יוצר מן אזהרה כזאת.
אוקיי, אתה למקום זר, אתה לא במקום בטוח אתה מדבר עם מטפל.
אבל בינתיים אתה יושב באיזה חבר סגור ואין לך אפילו חלון החוצה, או שיש חלון קטן החוצה.
ויש עניין של של פוסט אנשים פוסטרורטים זה ידוע כן של נניח פחד ממקומות פתוחים יש את זה גם צורות נפשיות אגרופוביה או.
הפוך מזה זה.
אגרופוביה זה פחד ממקומות פתוחים.
ההפך ממקומות סגורים כן שכחתי את הגורופוביה כמו הגורה של יוון. קלסטרופוביה, קלסטרופוביה.
סגור.
אני שמתי לב על עצמי.
כשאני עובר ממקום למקום.
אז הגוף צריך להסתגל וההסתגלות הזאת היא קשה לי. קודם כל מאיימת זאת אומרת גם אם אני אלך, גם יוצא מהאוטו ואילך לשפת הים.
אני במקרה הזה מזכיר משהו כי עברתי הפצצות על החוף של ביירות אז זה לא איזה שהוא מקום נעים. זה מקום שיכול להזכיר טראומה.
אז אנחנו מתחזקים את זה, אבל בכל אופן אני לומד לקחת נשימה כשאני עובר ממקום למקום וזה יכול להיות ביום או לתוך הבית שלך- אבל במקומות אחרים במקומות ציבוריים.
אתה רוצה לשמור על אתה רוצה לשמור על כיווניות, זאת אומרת, אתה רוצה לדעת.
התמצאות.
התמצאות.
אני לא אוהב כאילו סופרמרקטים גדולים שבהם אתה הולך לאיבוד זה מין צוות מין דיכאון כזה משום מה.
דברים כאלה אז בוודאי מקומות שאתה מצפה להיפגש עם מטפל וגם המקום הוא יכול לרפא אותך. המקום עצמו תחככוך המים.
אפלוליות מסויימת קרירות מסויימת.
מדורה.
בחושך כן אנחנו עושים כן. הדבר הכי פשוט שעשיתי שם זה בואו ואש והיו כמה חברה ומנגנים. זה בעצם האירועים הכי מוצלחים שם.
אנחנו מתאמצים, מכינים אוכל וכל זה בא בחורים גיטרה.
מרכז את הלילה זה נהדר ותמיד יש את החברה האלה המקומיים, זאת אומרת, הנה עוד מקרה.
שהכישרונות המקומיים, או אם זה בגישור, או בגידול או בנגינה, כל אחד מוצא את הנישה שלו ביום.
הוא פשוט.
חובה מוסרית של כל אחד, וכולנו עושים את זה, לתרום כמה שאתה יכול מהיכולות שלך.
אפשר להגיד לרפא, אבל.
לשפר את.
את האיכות חיים של כולנו.
כן, אני בהחלט חושב שזה לרפא. ואגב כל מי שמאזין היום לפרק הזה, אני חושב שיכול ללמוד ממנו תובנות לאיך חלל יכול להשפיע ומה צריך לעשות בחלל כדי שישפיע. הנה אמרת המקום הסגור הזה בקופת החולים, שאין בו אפילו חלון ושהאור בו הוא מאוד חזק והאקוסטיקה בו היא נוראית, אז הוא בטח לא מרחף מרפא כי הוא גורם לנו סטרס, וברגע שהגוף בסטרס אז הוא לא פנוי לשקם את עצמו.
הוא לא פנוי להתאושש, הוא לא פנוי לרפא.
אלא הוא כל הזמן נלחם במשהו חיצוני.
את המקום האידיאלי שלך.
זה משהו שאני חושב עליו הרבה, המקום, המרחב הבריא שלי הוא זיכרון מבית סבא וסבתא שלי בזכרון יעקב. אבא שלי הוא זכרו ואני בתור ילד ביליתי הרבה בחופשים. אתה יודע, בחופש חנוכה ובפסח, ובחופש הגדול אצל סבא וסבתא בזכרון.
זה היה כזה המרחב האקסטטריטוריאלי של המרחב האחר.
בבית של ההורים ופתאום ללכת ככה לסבא וסבתא והם גרו בשכונה דרומית וזכרו יעקב קרוב לעמק שיורד לכיוון פרדס חנה כרכור. וכן.
ובבוקר הייתה שם רוח הר כמו תמיד שישבו אחר הר שעולה מהעמק.
קריית גדי הברון.
ליד גני הברון, ממש באזור של גני הברון, מהצד השני של הכביש. ואז בבוקר תמיד ישבו אחר שעולה מלמטה למעלה וזכרון לא הייתה מפותחת. אז שאני הייתי ילד והיה חלק יחסי חסוף.
אני ישבתי תחת שני הצק למנטינה על על הסל שתלוי בין העצים והייתה רוח מאוד חזקה בבוקר ולשבת על הסל הזה עם הרוח, עם האוויר הצח, עם הריח של הקלמנטינה וסיד שסבא שלי היה צובע. תמיד הגזעים בסיד שם, מבריח את המזיקים.
ואני ממש זוכר את הריח וזוכר את החלודה של כלי העבודה שלו בחצר וזוכר את להתנדנד עם הערסל ברוח הזאת ואפילו את הקוצים שלה של קלמנטינה שהייתי מקבל בראש שלי.
שהייתי מתרומם והחצר הזאת, אם מבחינתי המקום הבריא המקום הבטוח שאני חוזר עליו. אגב שוב חצר זאת אומרת כמו שהרבה אנשים אומרים חוץ חצר זה מה שמרפא אותם.
ואני חושב.
שאצלך אני מאוד מעריך את החידוד של החושים.
שיצרת לעצמך, זאת אומרת, אתה אומר המקום הזה הוא נעים לי, המקום הזה הוא לא נעים לזה, מפיח בי חרדה. זה מפיח בדיכאון. מצער לשמוע שדווקא הים שהוא מקום הטבעי.
הוא גורם לך לאיזה טריגר שלילי כי כאילו המקום הטבעי המקסים הזה כאילו בגד בך כאילו דווקא בו חווית חוויה מאוד קשה.
אבל למשל את הנושא הזה פתרתי בטיפולים בטיפול פסיכולוגי.
זה דברים שאפשר, אני חושב לפתור אותם ולא לחבר את זה, לעשות איזה שהוא תיקון בעניין הזה.
ואין כמוני אוהב ים זאת אומרת זה בדרך לפה. עצרתי בים למרות שאני לא גר כזה רחוק מהים. אבל הים עד עכו סגור.
עכשיו בגלל.
סגור הים כן.
אז דוד, אני רוצה.
ככה להמשיך את הדיון. אתה בעצם שותף לאיזושהי יוזמה ממש בשבועות האחרונים שהיוזמה הזאת מדברת על מרחבים בטוחים, מרחבים טיפוליים.
ושיש שהיא יוזמה שבאמת אמורה לתת מענה להרבה מאוד נפגעי טראומה במדינה שלנו היום ובשנים הקרובות. ספר על זה קצת. מה זאת היוזמה הזאת?
כן.
מכיוון שהבנתי על עצמי.
שגינון יכול להיות.
אפקט לגינון יכול להיות אפקט טיפולי גבוה מאוד ומחבר מאוד יש בארץ עמותה שעוסקת בגינון טיפולי.
ומיד לאחר שפרצה המלחמה.
פניתי למשרד החקלאות.
לגברת אביגיל הלם שמרכזת את נושא גינות קהילה.
יש כחמש מאות גינות קהילה בארץ. זה נושא שהוא מבוקר מאוד טוב, נעשו אפילו עבודות מאסטר ויש הרבה נתונים. מתברר שכל גינה קהילתית היא עובדת בצורה שונה.
יש כאלה באמת שמגלמים בשביל לייצר אוכל ויש כאלה בשביל לייצר חברתיות. אין פה חוק אחד.
יש באמת כמספר הישראלים. יש סוגים שלגינות קהילה, אבל מה שמאחד את כולם זה שזה שטחים שהם.
ציבוריים הם מנוהלים על ידי הציבור על ידי נציגי הציבור ויש בהם פוטנציאל אדיר בימינו.
להפוך את המקומות האלה שמקורב אותו נעימים חקלאיים, חברתיים במידה כזו או אחרת קהילתיים בוודאי.
למוקדים של טיפול.
ברמה חברתית ברמה פרטית.
וברמה של קבוצות גיל שונות.
מה המקומות האלה יכולים להציע לאנשים שחווים?
מצוקה נפשית או טראומה כזאת או אחרת.
אז היא יכולה להציע מסגרות שונות, מסגרות של אתה יכול לבוא לשם גם לבד. אם אתה רוצה להתבודד כן, כי יש שלא נמצאים שם אנשים. אני עושה את זה.
הרבה פתוח בעצם זה גם.
פתוח מי שחבר בקהילה ויש לו מפתח הוא נכנס.
לגינה.
ובעצם זה מקום שמאפשר לו שמה גם התבודדות וגם מפגשים חברתיים.
שהם ניטרלים זה לא שאתה בא למישהו הביתה ואתה העורך שלו ולא שבא אליך ואתה צריך לארח אותו זה מאפשר אז פגישות של אחד לאחד או כמה אנשים קבוצות קטנות עד קבוצות גדולות של 20 30 אנשים.
ששרים יחד, או מתנועעים יחד.
כך.
שזה מאפשר מגוון של של פעילויות ושל.
של מקומות של פעילויות.
אז רציתי לספר רגע על הקבוצה הזאת שפניתי עם משרד החקלאות. אז אביגיל אמרה לי שיש למעשה שפנתה אליה גם אדריכלית נוף בשם גולי פלד לוי.
ועמותה שבעצם עוסק בגינון טיפולים נטע רוטנברג.
ושיקמה ג'י בלי.
קבוצה עם הדיברזון שהיא גם משרד החקלאות, קבוצת חשיבה.
שמנסה לקחת ולעשות סיור מוחות בזומים וכולי בכתב.
לייצר איזשהו תהליך של הפיכת או קידום הנושא של גינות קהילתיות לגינות מרפא.
מפגשים חברתיים וכולי היה דיון שלם. לא רצינו להפוך את זה. לא רצינו להגיד שזה גינות טיפוליות שזה הופך לגינה טיפולית, כי אז כל אחד כאילו זה נותן לך איזה שהוא תווית.
מתייג אותך.
לתייג אותך.
אז אז הגענו לניסוחים מאוד מעניינים ויותר פתוחים ומאפשרים.
קראנו לזה בסופו של דבר גינות קהילתיות כמרחבים למפגש רגיעה ומרפא גינות קהילתיות למרחבים. למפגש קודם כל אצל המפגש של בני אדם. היום אנשים כולנו בודדים.
מגיפת הבדידות.
של המגיפה, הבדידות בכל מקום.
ומסוכנת יותר. אגב, מקופסת סיגריות ליום מבחינת.
מחקרית מבחינת קיצור חיי אדם.
רגיעה ומרפא.
ועשינו יצרנו קול קורא שהוא פונה גם לגינות הקהילה הגינות, קהילתיות וגם למטפלים שני קולות קולות קוראים עוד לא כמה גוף שיעמוד מאחורי זה ויזין את זה במשאבים שצריך אבל לפי דעתי זו משימה לאומית. משרד הבריאות משרד הרווחה נמנה גם בכפר ורדים. אנחנו עובדים עם משרד הרווחה ואנחנו עושים חוגים שהם לאנשים מבוגרים.
אחים אני גינה הידרופונית וזה כאילו חלק קורבני זה לא צריך לדבר היום על כסף צריך פשוט לעשות, אבל משאבים אסור שהמשאבים יהיו בכלל יעלו כי המשאבים הם רק חומרים. כל העבודה אנחנו עושים בהתנדבות וזה חלק מהכיף. במשך שבוע אני בניתי מאוד נגר.
סופר סופר את השירותי קומפורט ועשינו את כל הפטנטים והאוור וכל זה כיף לא נורמלי.
אז ככה כתבנו שלום לרכזי ורכזות רגינות בימים מורכבים אלו אנחנו רואים חשיבות גדולה ופתיחת הגינות הקהילתיות כמרחבים למפגש מרפא מרגיע ומחבר. כולנו חשים ומכירים את הערך של חיבורי העבודה באדמה לבריאות הגוף והנפש. משרד החקלאות מבקש לקדם ולעודד מפגשים של הקהילה ושל המפונה מדרום ומצפון.
בגינות הקהילתיות אנו פועלים לחיבור אנשי טיפול ומקצוע למהלך ולגיוס תרומות ותקציב.
מסמך אם תרצו להיות שותפים אגף וכו' וכו' אגף ואילנות תחום גנים בוטנים וחקלאות יישובית משרד החקלאות ופיתוח הכפר, ועל הכול חתומה כמובן אביגיל הלר יפה, הנהדרת.
יפה אז א מי ששומע את הפודקאסט וזה מעניין אותו יכול לפנות אליך אדריכל דוד רנו או אביגיל הלר.
ויכול להיות שזה גם יפתח עוד עוד ערוצים של השפעה+ אנשים שזה מעניין אותם איך אתה רואה היום.
נניח כל נושא החטופים.
מתחילים ככה לחזור אלינו ממש בימים האלה. אתה מזהה בהם איזה שהם סימנים? אני יודע שהכל דרך התקשורת וככה דרך המסכים, אבל אתה מזהה איזה שהם סימנים שבאמת מצוקה שיכולים להתפתח להם ובקהילות שלהם בהמשך?
אני קודם כל עומד לא איש מקצוע.
או יש כמה נתונים מאוד מדאיגים זה ידוע שאנשים ששהו בכלא למעלה מחודש.
הם.
אוטומטית 99, 9% יהיה להם איזה שהוא תהליכים של פוסט טראומה. אין מה לעשות.
הניתוק הזה כל כך הרבה זמן בדחק הזה כן חוסר שליטה, חוסר שליטה שיש לך בחיים בעצם שוללים ממך את השליטה.
אחת החטופות חשבה שהיא הייתה יותר משנה.
היא איבדה כעדות חושה של הזמן שמעתי דיווח.
עכשיו זה לא העניין. האמת פוסט טראומה הבעיה העיקרית.
פוסט טראומה באמת מתפתחת יכולה להתפתח אחרי 20 שנה.
ולכן היום דווקא אני רואה שמטפלים בהם נכון ולומדים. אבל יש פה עניין של תחזוקה שהאנשים האלה יצחו טיפול כל חייהם הם יקבלו כמעט אוטומטית. הם יקבלו נכות כמו שאני קיבלתי אלון קרב הוא לקבל נכות כזו או אחרת.
לא משנה למה. זה נכות כי זה לא משהו שניתן לרפא אותו.
באמצעות תרופות זאת אפשר.
או פסיכולוגיה? פסיכיאטריה לא מתקנת, לא הצליחה לתקן אחרי זה, נכון?
לאזן אותו או.
לא, אבל זה אחרוני כן את התחזוקה שלו בהחלט אפשר ויותר מזה אם לא מתחזקים מזה נכון, המצב יכול להיות מאוד מתורדם. אני הכרתי אלומי קרב ברמות שונות. אני עברתי גם רמות שונות עד שהבנתי בכלל שיש לי ואחרי שהבנתי גם התביישתי קצין וכל זה.
אז.
הטיפול הפסיכולוגי הוא עוזר והטיפול הפסיכיאטרי הוא איך שהוא מייצר.
אבל יש בו תחזוקה שאני שהיא צריכה להיות תחזוקה חברתית שהיא צריכה מגע עם עוד אנשים שבא מישהו מתקשר אליי או מזמין אותי למסיבה ומנגנים שם. יכול להיות שלא בא לי ללכת אבל אני אלך או שאני בקבוצות של שייט יש הרבה. יש כמה קבוצות של ש של עמותת חבל זוג שכל בן אדם שמרגיש שהוא.
פוסט-ארטי הוא מוזמן לבוא לפעילויות של ים החל מצלילה וכלה בשייט בפרסיות.
ומה שיוצרים שמה זה חבורה.
של גברים עכשיו כבר יש קבוצות של טיפול לפוסט טראומטיות מהצבא.
היה עוד לפני המלחמה.
עכשיו בכלל אין מה לדבר. הנושא הזה צריך לקבל טיפול עמוק וקידום עמוק.
ויש לי פה עוד טענה אחת, שכמו.
שהמקומות מרפא האלה וההשקעה במקומות מרפא היא צריכה להיות כמו שפעם היו משקיעים במקדשים או בארמונות. הייתי היום בקיסריה וראיתי שם את הארמון של האוגוסט במקום הכי טוב בעולם. עם תמיד קונים ז א כזאת.
למה זה צריך להישאר שם אבנים? בוא נעשה את המקום הזה כמקום מרפא. נשים שמה אוהל גדול.
שם על חוף הים. ניתן שמה גם גוד טיים וגם וייבטור שזה משהו חשוב.
טוב תשמע מרתק. קודם כל אני אחרי השיחה הזאת בהחלט אשנה חלק מפרדיגמות התכנון שלי.
תראה, אני חושב שזה מאוד מעשיר לדבר איתך ובאמת לחוות גם את החוויות המאוד אישיות מאוד אנושיות שלך. גם בספר שלך שפתחנו את השיחה היום יש המון המון חמלה, המון אנושיות, גם חמלה של הטבע, גם חמלה בין בני אדם.
ואם במרחב הבריא בפודקאסט שלנו עד היום דיברנו בעיקר על מרחבים בריאים שבעצם נותנים לנו רווחה ומתחזקים את הבריאות שלנו. היום נגענו קצת יותר במרחבים מרפאים, כלומר מרחב שיכול. אתה אמרת שאומנם זה רק תחזוקה של הטראומה, כי אולי אי אפשר לצאת, אבל יכול להיות שיש אנשים שהדבר הזה יכול מאוד לשפר את איכות החיים שלהם ואת חוויית החיים שלהם.
שזה ריפוי כן, שזה בהחלט ריפוי. באמת איך מרחב יכול לרפא אותנו. ומכאן אני באופן אישי באמת שולח החלמה מלאה בגוף ובנפש לכל מי שנפצע או נפגע באירועים האחרונים אני חושב שגם מי שלא חווה אותם ממקור ראשון יש הרבה מאוד אנשים במדינה שנמצאים בדחק בשבועות האחרונים.
זה משפיע על התפקוד, זה משפיע על המחשבות של כולנו.
ובהחלט אני חושב.
יש צורך במודעות.
וברצון לפתח מרחבים קהילתיים, מרחבים, מרפאים, מרחבים בריאים שייתנו לכולנו באמת תקווה וכוחות להמשיך ולבנות כאן את המדינה היפה שלנו. דוד אני מאוד מאוד מודה לך על השיחה הזאת, היה לי מרתק.
היה לי מרתק ומעבר למה שאמרת.
אני חושב שחובה עלינו היום במישור האישי והמיידי.
והקבוצות ממש לשנות את הגישה.
לפגישה שהיא חיובית, שהיא של חמלה ושל טיפוח, כי זה מה שכולנו צריכים עכשיו. כולנו נפגענו וכולנו רוצים להשתקם, ואנחנו יודעים שאנחנו ביחד. אנחנו רואים כמה כמה עם חזק וכמה חזקים אנחנו ביחד.
תאר לך שאתה הוצאת אותי כן מהגליל לנסוע לפה שעתיים וזה היה לי קשה.
יש לי זה ידוע. לפעמים הוא לוקח את הבן שלי.
זה התמודד של זה התמודדות.
ובסוף הבן שלי שאל אותי תגיד, אתה רוצה ללכת ולדבר על זה?
אמרתי לו כן, אז הוא אמר אז עזוב את הדרך פשוט תיסע.
איזה כיף.
הזדמנות להתבטא.
ולכן קהל המאזינים.
מודה על ההקשבה. תודה רבה אייל.
תודה רבה איזה כיף.
להתראות.
