המרחב הבריא
המרחב הבריא
פרק 2 - מה זו בניה ירוקה?
היום אני רוצה שנדבר על המושג שוודאי שמעתם, המושג "בנייה ירוקה".
ננסה לתת כמה הגדרות מכמה זוויות לנושא, אבל אני רוצה להתחיל בזווית האישית שלי.
ובכן, בכל פעם שמישהו שואל אותי מה זו בעצם בנייה ירוקה, התשובה שלי היא שבנייה ירוקה היא געגוע.
געגוע. כן. געגוע למה? געגוע למי?
פתיח ונתחיל.
ובכן מאזיני יקרה ומאזין יקר, בנייה ירוקה היא געגוע.
כולנו מתגעגעים לאורחות חיים שאנחנו הולכים ומתרחקים מהם עם השנים.
מתוך אורחות החיים האלה אני מגדיר שני געגועים עיקריים.
הראשון הוא כמיהה לקשר הבלתי אמצעי אל הטבע, הרצון לחזור ולדרוך יחפים על האדמה, הרצון לחזור ולגעת בגזע מחוספס של עץ, לראות את הרוח בעלים, לשמוע את ציוץ הציפורים, לגעת במים זכים, לראות עננים, את כיפת השמיים.
והמישור השני זה הכמיהה והגעגוע לקהילה.
הקשר לקהילה, לחיים קהילתיים, לחיים חברתיים, חיים סוציאלים מלאים שיש בהם מגוון מצבים חברתיים.
כולנו כמהים ומתגעגעים אליהם.
בואו נתחיל להבין את הגעגוע הזה לקשר הבלתי אמצעי עם הטבע.
ובכן הגעגוע הזה הוא לא דבר חדש בכלל, כבר בספר הספרים שלנו, בתנ"ך, בספר הראשון, בספר בראשית מופיע סיפור גן העדן.
ובסיפור גן העדן, האל יצר עולם מושלם, האדם באיזושהי צורה שיבש את הכל ומאז הוא מתגעגע, הוא רוצה לחזור לאותו גן העדן האבוד.
הסיפור הזה גם מראה על איזושהי מורכבות ביחס של האדם אל הטבע שנמצא סביבו.
בתוך הסיפור מוזכר הפסוק "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת."
מה אנחנו רואים כאן? למעשה איזשהו קשר מורכב עם הטבע, יש עצים שמותר לאכול, יש עצים שאסור לאכול ועצם האכילה שלהם מפרה איזשהו איזון ויוצרת איזשהו מצב חדש שבו במקרה הזה הוא מתואר כמוות, אנחנו יודעים שבהמשך הסיפור, הוא מתואר למעשה כגרוש מגן העדן.
שלום למאזיני ומאזינות "המרחב הבריא", איזה כיף שאתם כאן.
היום פרק 2, פרק שמרגיש לי מאוד אישי.
בפרק הקודם דיברנו באופן רחב על הקשר בין בריאות למרחב.
למדנו על מחקרו פורץ הדרך של רוג'ר אולריך משנת 1984 שהראה קשר בין הנוף מחדר האישפוז בבית חולים לבין מהירות וקלות ההחלמה והריפוי.
למדנו על פלורנס נייטינגייל, אם מקצוע האחיות המודרני והזכרנו שדות מחקר נוספים כגון ביופיליה והשפעת האור הטבעי.
דיברנו על הרופא הפנימי, אותו מימד בגוף שלנו אשר דואג לשלמות ולריפוי שלנו.
הרופא הפנימי מחולל איזון ומחזיר את הגוף למצב תקין, בריא, מועיל, בדיוק כפי שנולדנו.
שאלנו כיצד המרחב המתוכנן יכול לסייע לרופא הפנימי לדאוג לבריאות הרגשית והפיזית שלנו ובכך לתרום לאושר.
היום אני רוצה שנדבר על המושג שוודאי שמעתם, המושג "בנייה ירוקה".
ננסה לתת כמה הגדרות מכמה זוויות לנושא, אבל אני רוצה להתחיל בזווית האישית שלי.
ובכן, בכל פעם שמישהו שואל אותי מה זו בעצם בנייה ירוקה, התשובה שלי היא שבנייה ירוקה היא געגוע.
געגוע. כן. געגוע למה? געגוע למי?
פתיח ונתחיל.
ובכן מאזיני יקרה ומאזין יקר, בנייה ירוקה היא געגוע.
כולנו מתגעגעים לאורחות חיים שאנחנו הולכים ומתרחקים מהם עם השנים.
מתוך אורחות החיים האלה אני מגדיר שני געגועים עיקריים.
הראשון הוא כמיהה לקשר הבלתי אמצעי אל הטבע, הרצון לחזור ולדרוך יחפים על האדמה, הרצון לחזור ולגעת בגזע מחוספס של עץ, לראות את הרוח בעלים, לשמוע את ציוץ הציפורים, לגעת במים זכים, לראות עננים, את כיפת השמיים.
והמישור השני זה הכמיהה והגעגוע לקהילה.
הקשר לקהילה, לחיים קהילתיים, לחיים חברתיים, חיים סוציאלים מלאים שיש בהם מגוון מצבים חברתיים.
כולנו כמהים ומתגעגעים אליהם.
בואו נתחיל להבין את הגעגוע הזה לקשר הבלתי אמצעי עם הטבע.
ובכן הגעגוע הזה הוא לא דבר חדש בכלל, כבר בספר הספרים שלנו, בתנ"ך, בספר הראשון, בספר בראשית מופיע סיפור גן העדן.
ובסיפור גן העדן, האל יצר עולם מושלם, האדם באיזושהי צורה שיבש את הכל ומאז הוא מתגעגע, הוא רוצה לחזור לאותו גן העדן האבוד.
הסיפור הזה גם מראה על איזושהי מורכבות ביחס של האדם אל הטבע שנמצא סביבו.
בתוך הסיפור מוזכר הפסוק "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת."
מה אנחנו רואים כאן? למעשה איזשהו קשר מורכב עם הטבע, יש עצים שמותר לאכול, יש עצים שאסור לאכול ועצם האכילה שלהם מפרה איזשהו איזון ויוצרת איזשהו מצב חדש שבו במקרה הזה הוא מתואר כמוות, אנחנו יודעים שבהמשך הסיפור, הוא מתואר למעשה כגרוש מגן העדן.
אז כבר אז יש איזשהי מורכבת בקשר של האדם עם הטבע ואחרי שהוא מגורש מגן העדן הוא מתגעגע לאורחות החיים, שהם אורחות החיים הבראשתיים, הראשונים של חיים בתוך גן העדן.
יש סיפור נוסף, אפילו עתיק יותר, בן קרוב ל-4000 שנה, מהתרבות המסופוטמית.
הסיפור הזה, אנחנו קוראים לו עלילות גילגמש, שנכתב בערך בשנת 2000 לפני הספירה ובתוך הסיפור הזה מסופר על מלך ארך, מלך בשם גילגמש שהוא מלך עיר מבוצרת, מפוארת וגם המלך עצמו הוא מלך מאוד חזק ועוצמתי.
הוא חצי אדם וחצי אל ואותו מלך באחד הימים פוגש בדמות שהאלים יצרו עבורו בשם "אנקידו", אותו דמות, מאין דמות של צייד חצי אדם, חצי חיה, הולך עירום בשדות.
בהתחלה הוא נלחם בו אבל אחר כך הם הופכים להיות ידידי נפש.
זה מציין במידה רבה את הרצון של אותו מלך שחי בעיר המבוצרת, לחזור לחיים פשוטים יותר, חיים של הטבע וביחד גילגמש ואנקידו יוצאים לכל מיני מסעות והרפתקאות, בהן למשל הם נלחמים באיזושהי מפלצת אגדית, חיה בשם "חומבבה" ואחרי שהם מביסים אותה, הם כורתים את הארז המרכזי, את העץ המרכזי ביער.
שוב אנחנו רואים כאן איזשהו סיפור של מורכבות בין מערכת היחסים של האדם שחי במקרה הזה בעיר המודרנית, בעיר המבוצרת לבין הטבע, העץ, הארז המרכזי שהוא למעשה העץ המרכזי ביער או אותה חיה שהיא במובנים מסוימים אולי שומרת היערות או מסמלת איזשהו חשש מהטבע, חשש מהלא נודע שיש מחוץ לחומות העיר.
כך שאנחנו מוצאים שהנושא הזה של געגוע אל אורחות החיים הטבעיים הוא לא דבר חדש בתרבות המערבית, הוא דבר שמשתרש במשך הסיפורים, יש לנו סיפורים עתיקים ביותר בני 3000 ו-4000 שנה שכבר מדברים על הקונפליקט הזה, שכבר מדברים על אותה הדילמה של הניתוק מהחיים הטבעיים ומעבר לחיים עירוניים.
אנחנו מבינים ששני הסיפורים האלה מדברים כנראה על איזושהי תקופה בזמן שהחוקרים מתחומי המדע קוראים להם היום "המהפכה החקלאית", כלומר אותו מעבר מהחיים החופשיים של קבוצות אדם שהסתובבו, מה שאנחנו קוראים לפעמים כ"ציידים-לקטים", כלומר ניזונו מליקוט של מזון, לעתים אפילו צדו בעלי חיים כאלו ואחרים.
חופשיים כמובן, הולכים ממקום למקום לפי העונות, לפי מזג האוויר, לפי איפה שיש מזון, לעתים נלחמים אחד בשני אבל בסך הכל נלחמים בצורה חופשית ונטולת מחוייבויות בטבע.
לעומת אותו אדם שהתחיל את התרבות החקלאית, שהתחיל לנטוע צמחים כמו למשל צמח החיטה וברגע שנטעת את צמח החיטה ואתה צריך לחזור ולקצור אותה, אתה גם הופך להיות משועבד אליה, כלומר לפעמים אומרים שלא ברור אם האדם שיעבד את החיטה או שהחיטה שיעבדה את האדם כי אותו אדם שהתחיל לפתח שדות והתחיל לפתח את החקלאות השתעבד למגורים במקום מסוים, כמובן שעצם זה שהוא גר במקום מסוים זה גרם לו גם להתחיל לשמור על המקום, התחילו להיות מאגרי מזון, מאגרי מזון שאויבים או אנשים אחרים או בעלי חיים אחרים יוכלו לרצות לבזוז או לגנוב או לתפוס.
ואז אתה כבר צריך להקים צבא, אתה צריך כבר להקים איזושהי היררכיה, יש מישהו שמפקד על כל התהליך הזה, או איזשהו מלך או שליט מקומי ואז מתחיל גם אי שוויון בין אנשים, יש אנשים שמקבלים יותר, יש אנשים שמקבלים פחות, מי שיותר קרוב לצלחת כמובן הוא נהנה יותר מהשפע הזה שמתחיל להצטבר.
כלומר היה משבר מאוד גדול במעבר בין החיים של "ציידים-לקטים" שהם קבוצות אדם שוויוניות שחיות באופן שוויוני ובגובה העיניים עם הטבע לקבוצות אדם שמתחילות אט אט להיות תרבות חקלאית בין אם זה חקלאות של גידולי צמחים ובין אם זה חקלאות של רעיית צאן שמתחילה למעשה ליצור איזשהו נתק בין האדם לבין הטבע הפראי והבתולי.
אחד המאפיינים של המהפכה החקלאית או אותו מעבר בין חברות של "ציידים-לקטים" לבין חברות חקלאיות הוא שינוי אמוני, כלומר איזשהו שינוי דתי, שינוי בתפיסת העולם, תפיסת המציאות הרוחנית שעברה המהפכה.
האדם שלפני המהפכה החקלאית התאפיין בעיקר באמונות או דתות אנימיסטיות, אנימיסטיות כלומר שמציינות שיש איזושהי רוח לכל דבר.
רוח לאבן, רוח לעץ, רוח לשועל, רוח לענן, רוח לגשם.
זה מסמל איזושהי תפיסת עולם מאוד שוויונית, האדם הוא בגובה עיניים עם הטבע וכמובן שלהפך, אין כאן היררכיה של משהו מעל משהו ומשהו מתחת למשהו ואם האדם רוצה להשיג משהו הוא צריך לבוא בדין ובדברים עם אותה רוח שנמצאת מולה.
לדוגמה, אם האדם רוצה גשם, אז הוא בא בדין ובדברים עם הענן או עם הרוח.
אם האדם רוצה שהשועל לא יטרוף את הילדים שלו, אז הוא בא בדין ובדברים עם השועל, הוא מציע לו משהו ובתמורה הוא מבקש ממנו הגנה.
כלומר יש כאן באמת איזושהי ראיית עולם שהאדם והטבע הם נמצאים באחדות, מתוך ראיית עולם כזו כמובן שהאדם ינסה לא לפגוע בטבע כי עצם הפגיעה בטבע יוצרת חוסר איזון, יוצרת איזשהו שיבוש באותה מערכת שוויונית של גובה העיניים, כי האדם כבר פוגע בטבע ואז למעשה הטבע עשוי להחזיר לו במידה שווה.
ההתפתחות של המהפכה החלקאית הובילה לתפיסה אמונית אחרת, לתפיסה אמונית של אלים, שהאלים הם עובדים בצורה של היררכיה.
כלומר האל, הוא נמצא מעל האדם והאדם נמצא מתחתיו.
בדתות המונותאיסטיות הסיטואציה היא אפילו יותר קיצונית, יש אל אחד, זה לא שיש איזשהו פורום של אלים שלעתים מתחרים אחד בשני ולעתים מאזנים אחד את השני, יש אל אחד הוא הבורא של כל הדברים והוא העליון ביותר בהיררכיה.
במקרה של ספר הספרים שלנו, האל מציב את האדם תחתיו בהירככיה אבל את בעלי החיים ואת הטבע אפילו עוד יותר למטה, עוד יותר נמוך, הוא מאפשר לבני האדם או אפילו מצווה עליהם לרדות בבעלי החיים, הם רודים בהם, כלומר שיש להם את האפשרות גם לנצל אותם, גם להזיק להם, גם לקבל עליהם אחריות, לא נשכח שלרדות במישהו ולהיות שליט זה כמובן גם אחריות כבדה, אבל מה שכתוב בספר הספרים זה "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ."
כלומר הציווי הוא ו"רדו", לרדות בדגים, לרדות בעופות, לרדות בכל החיות שנמצאות על פני הארץ.
מה שמאפשר לאדם להבין מתוך הציווי הזה שהבריאה היא עבורו, כלומר כל בעלי החיים וכל הצמחים נועדו על מנת לספק את הצרכים שלו, להנאה שלו, לתזונה שלו והוא יכול לעשות בהם כאוות נפשו.
בהמשך אותו פרק, האל מרחיב את הנתינה הזאת שלו גם לגבי הצמחים, כתוב "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה."
כלומר שגם הצמחים, גם הפירות, גם העצים, גם העשבים כולם למעשה כפופים למרותו של האדם שנמצא מעליהם בהיררכיה.
אז מה אנחנו רואים כאן? אנחנו רואים שיש כאן איזשהו מעבר מתרבות, מאיזושהי חברה שנמצאת בגובה העיניים עם הטבע, מצב שבו אנחנו מבינים שאם אנחנו מפרים את האיזון של הטבע, אם אנחנו מזיקים לו אז אנחנו ניזוקים בחזרה לאיזשהו מצב שבו מוגדר לנו שאנחנו עליונים לטבע, אנחנו נמצאים מעל בעלי החיים, מעל הצמחים ועל כן מותר לנו לעשות ככל שאנחנו רוצים, לטובתנו, לטובת החברה שלנו בטבע שנמצא סביבנו.
זה למעשה המשבר המשמעותי הראשון שחוו האנשים שעברו מחברה "ציידית-לקטית", חברה של אנשים חופשיים שמסתובבים בטבע ומלקטים את המזון שלהם ובאים בדין ובדברים עם הרוחות שיש לכל הדברים שסביבם: הרוח של האבן, הרוח של העץ והרוח של הינשוף והרוח של הנשר והרוח של ההר ואתה בא בדין ובדברים עם כל אחד מהם על מנת לשמור על איזשהו איזון ועל איזשהו שיוויון.
אתה לא צד יותר ממה שאתה צריך לאכול, אתה לא פוגע באופן מכוון בשום דבר שהוא טבעי סביבך אלא אם כן יש לך סיבה מוצדקת לכך לבין אמונה של אנשים שחיים בתרבות חקלאית, תרבות כזאת שגם בתוכה יש היררכיה מאוד ברורה, יש מלך, יש שליט, אחריו יש נתינים כאלה ואחרים וגם בתוכם יש כל מיני הירככיות, יש עובדים, יש עבדים, יש לוחמים, כל מיני הירככיות וגם האל הוא בצורה של היררכיה, הוא נמצא מעל אותם אנשים, מעל האדם וגם כמובן האדם נמצא מעל בעלי החיים ומעל הצמחים.
הדבר הזה פותח פתח להסתכלות שונה לגמרי על המציאות הטבעית שנמצאת סביבנו וכמו שראינו גם בסיפור גן העדן וגם בעלילות גילגמש מיד נוצר גם איזשהו מתח כלומר האדם קצת מתבייש, האדם קצת צר לו על המשבר הזה והאדם כל הזמן שואל את עצמו שאלות "האם זה נכון?", "האם צריך לגור בתוך הערים המבוצרות והמפוארות או שצריך לחזור לטבע, ואם חוזרים לטבע האם מותר או לא מותר לכרות את הארז הגדול בטבע ואם כרתת אותו מה לעשות עם העץ שאותו כרתת?"
ובכן הגעגוע האנושי לקשר הבלתי אמצעי, לקשר הישיר הזה עם הטבע, הוא ממש לא המצאה של המאה ה-20 או המאה ה-21 למעשה הוא התחיל כנראה כבר במהפכה החקלאית שמדברים משהו כמו על לפני 10,000 שנה, תועד באופן ספרותי בלפני משהו כמו 4000 שנה ועכשיו אני רוצה לקפוץ ביחד איתכם לאמצע המאה ה-19 באופן יותר מדויק לקיץ 1858 בעיר לונדון, בירת אנגליה.
בקיץ 1858 התעוררו תושבי לונדון ליום יבש וחם במיוחד, אחרי מספר ימים ללא גשם בטמפרטורות גבוהות, התושבים התעוררו משנתם לריח חריף מאוד וחזק שהתפשט ברחבי העיר.
הסירחון היה כל כך חזק עד שבארמון ווסטמיניסטר כוסו החלונות ב"בורית", כדי שהריח לא יכנס פנימה.
חברי בית הנבחרים של לונדון התאגדו והתחילו לחשוב על לפנות את תושבי לונדון מהעיר, למשל מאוקספורד כי הריח פשוט הפך להיות בלתי נסבל.
אנשים הסתובבו ברחבות עם ממחטות רטובות ולא ידעו את נפשם מרוב סבל, מה שגרם אגב לאותו סירחון מפתיע זה נהר התמזה שעד אז אליו נשפכו כל שפכי הביוב העירוניים.
שפכי הביוב נשפכו לנהר ובאותו קיץ מפלס הנהר ירד מאוד בגלל היובש ובגלל החום, התפתחו גם בקטריות ומזהמים ופשוט העיר הפכה להיות בלתי ניתנת למגורים באותה השנה.
הדבר הזה נקרא "הסירחון הגדול", "The great stink", כמו שאמרתי הוא קרה ב-1858 ובעקבותיו החלו בלונדון לפתח את מערכת הביוב, כך למעשה הומצאה מערכת הביוב ונבנתה מערכת הביוב של העיר לונדון שפעילה למעשה עד היום.
ולמה אני מספר לכם על הסירחון הגדול של לונדון? ובכן זה מאין מבוא לסיפורו של סר אבנעזר הווארד.
אבנעזר הווארד נולד בשנת 1871 בעיר לונדון והוא ההוגה של רעיון "עיר הגנים", מהי עיר הגנים?
אז הווארד נולד בדיוק באותן שנים שבהן לונדון התמודדה עם התפתחות מואצת, מהירה מאוד של העיר התעשייתית, אנחנו כעת מדברים על המהפכה התעשייתית, אותה מהפכה שהכניסה פנימה לתוך הערים מפעלי ייצור ויש לומר מפעלי ייצור מזהמים מאוד.
ילדותו של אבנעזר הווארד בלונדון לוותה בעיר שהיא עיר מזוהמת, מלוכלכת, הסמטאות בה היו מלאות בפיח ובעשן, חומרים רעילים נישאים באוויר יום ולילה, היו בעיר בעיות חברתיות קשות של עוני, של גניבות ואבנעזר הווארד רצה להציע איזושהי תאוריה, איזשהו רעיון לתכנון עירוני טוב יותר, איזושהי עיר אוטופית של העתיד והוא יצא עם חיבור בראשית הדרך שמו של החיבור היה "המחר-הדרך השלווה לרפורמה אמיתית", הספר שוכתב באורך משמעותי בשנת 1902 ויצא לאור "ערי הגנים של המחר".
בתוך הרעיון של אבנעזר הווארד היה רעיון מוביל שבו הוא בא ואמר בואו נחלק את העיר לאזורים.
מה הכוונה? אם עד אז אנשים חיו, עבדו, למדו, בילו באותם מקומות בדיוק, כלומר יכול להיות שהבית שלך היה בקומה העליונה ובקומה למטה הייתה נגריה או משחטה ובקצה הרחוב היה מפעל שפולט עשן ושורף פחם, מפעל מזהם ובכן אבנעזר הווארד אמר "בואו נפריד רשויות, בואו נפריד את העיר לאזורים, מתחמים, יהיה אזור אחד של מגורים, יהיה אזור אחד של תעשייה. בין שני האיזורים האלה אנחנו נייצר גנים, איזשהו גן צומח, עצים, איזושהי חורשה ובכך אנחנו נרחיק את זיהום האוויר ונרחיק את הרעש, את כל מפגעי התעשייה מהבתים שבהם אנחנו גרים.
הרעיון היה בעצם ליהנות מהיתרונות של הכפר ביחד עם היתרונות של העיר, לשלב בתוכה ולבנות מאין כפר-עיר משולבת וגדולה.
אם נחשוב על זה, עד היום בעצם אנחנו חיים בערים שהן במידה רבה תולדה של אותו רעיון מודרני של אבנעזר הווארד, רעיון שבו הערים שלנו מחולקות לפי אזורים.
באנגלית קוראים לזה "Zonning", בעברית המילה היא "איזור" מלשון איזורים, כלומר שאנחנו חיים כולנו בערים, יש אזורי מגורים, אזורי תעשייה, לעתים גם איזורי מסחר ויש הפרדה די מוחלטת בין האיזורים השונים, שוב בגלל אותו רעיון שכשאנחנו חיים קרוב לתעשייה אנחנו סובלים מהרעש, מהזיהום.
וכשאנחנו חיים רחוק מהתעשייה אנחנו יכולים ליהנות מאיכות מגורים גבוהה יותר, ברעיון של הווארד, בעיר הגנים היו באמת גם גנים ירוקים וצומחים במרווחים הגדולים מאוד שהוא תיאר בספר שלו, בין איזורי המגורים, גם בין הבניינים עצמם וערים לדוגמה שנבנו ברעיון הזה של אבנעזר הווארד שניתן לראות אותן עד היום באנגליה למשל הן בהחלט ערים שיש בהן הרבה מאוד פארקים, הרבה מאוד גנים, בין הבניינים.
אחת הדוגמאות המפורסמות שנשמרו היא העיר Letchworth, Letchworth garden city שנמצאת באנגליה, העיר הזאת הוקמה ברוח "עיר הגנים" והיו בה באמת מרחבים גדולים מאוד של פארקים ואזורים צומחים בין הבניינים ובין המבנים, זו הייתה גם אחת הביקורות בסופו של דבר על העיר הזאת אבל עדיין עד היום היא נחשבת דוגמת מופת ל"עיר גנים" וסר אבנעזר הווארד נקבר בה לאחר מותו בשנת 1928.
ומאותו סיפור של "עיר הגנים" אנחנו קופצים קדימה כ-100 שנה לשנת 1962, בשנה זו פורסם הספר "אביב דומם" "Silent spring", של הסופרת רייצ'ל קארסון, הספר הזה היה ספר מהפכני שהזניק באופן משמעותי את כל התפיסה והתנועה הסביבתית בארצות הברית.
על מה כותבת רייצ'ל קארסון? ובכן רייצ'ל קארסון כותבת על ה-DTT, ה-DTT אותו חומר חיטוי, מדביר, שהיה בשימוש נרחב מאוד בארצות הברית ובמקומות אחרים בעולם על מנת להתמודד עם מזיקים והשימוש בו היה כל כך נרחב שניתן לראות פרסומות מאותה תקופה שבהם מפרסמים אמא שעומדת ליד תינוק, ממש עולל, קטן וצעיר ליד העולל הזה יש איזשהו זבוב שאותו זבוב נראה בפרסומת מאוד מפחיד ומאוד מאיים והאמא מציעה או הפרסומאי מציע לה להשתמש ב-DTT כי הוא כמובן מונע מאותו זבוב אימתני לגשת אל התינוק ולכן כדאי לרסס את התינוק ואת כולנו בכמה שיותר DTT, מובן שהפרסומות האלו ממומנו ע"י חברות חומרי ההדברה ובמשך שנים רבות פוזרה דיסאינפורמציה בנושא הזה כדי לשווק ולמכור ולייצר עוד ועוד חומרי הדברה.
מה רייצ'ל קארסון אמרה? רייצ'ל קארסון אמרה שלחומרי ההדברה יש השפעה מזיקה על הסביבה ובעיקר על ציפורים.
במחקר שלה היא הראתה שבמקומות שהיה שימוש נרחב ב-DTT נעלמו הציפורים, על כן "האביב הדומם", אביב ללא ציוצים של ציפורים.
באו כמובן כל אותם יחצנים וחוקרים מטעם אותן חברות של חומרי ההדברה וטענו שרייצ'ל קארסון טועה, למעשה הם הראו שאפשר לרסס ציפור ב-DTT ולרחוץ אותה ב-DTT והיא אחר כך חוזרת ושרה ומצייצת וחוזרת לחיים תקינים ורגילים.
אבל זה לא היה כל הסיפור, כי מה שהסתבר במחקר של רייצ'ל קארסון זה שהפגישה של ה-DTT מופיעה בקליפה של הביצה.
כלומר ציפור שנחשפה בכמויות גדולות ל-DTT תטיל ביצה עם קליפה דקה יותר מאשר המינימום הנדרש ולכן אותה ביצע תתבקע והאפרוח לא יפתח ולא יגדל וכך דור שלם של ציפורים למעשה יפסיק לצמוח ויכחד.
הדבר הזה, אחרי שהוכח מדעית באמת קצת טלטל את כל התפיסה של מה אנחנו עושים לטבע שנמצא סביבנו כי הגיעו למסקנה שההשפעה שלנו על הטבע לא תמיד חייבת להיות ישירה וברורה כמו שאנחנו חושבים, לא תמיד אותו חומר הדברה, DTT משפיע ישירות על צמחים, ציפורים או על בני אדם אלא לעתים ההשפעה היא מורכבת יותר, מתוחכמת יותר, ארוכת טווח יותר ועל כן אנחנו לא תמיד יכולים לצפות ולדעת מה ההשפעה של הפעולות האנושיות שלנו, מה ההשפעה של פעולות התעשייה המיצרות כל מיני כימיקלים וכל מיני חומרים שהמקור שלהם הוא לא מקור טבעי אלא מקור מסונתז, מקור שעבר כל מיני שינויים כימיים במפעלים, שינויים כימיים ופיזיקליים במפעל, אנחנו לא יודעים מה אנחנו מחוללים לטבע בסופו של דבר.
"אביב דומם" של קארסון נחשב לאחד החיבורים המחוננים בתנועות לאיכות הסביבה בעולם כולו ובארצות הברית ובשנת 1972 הוכרז איסור גורף בארצות הברית על שימוש ב-DTT, זה קרה 8 שנים אחרי מותה של קרסון ובשנת 1980 הוענקה לה מדליית "החירות הנשיאותית" על ידי הנשיא ג'ימי קרטר.
בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת גברה מאוד המודעות להשפעה של התעשייה על הסביבה הטבעית שלנו, אחד הנושאים שנידונו בשנת 1985 היה נושא של "החור בשכבת האוזון", או "החור באוזון", זו אותה שכבה שמגנה על כדור הארץ מפני קרינת ה-UV שמגיעה מהשמש, אותה קרינה אולטרה סגולית שהיא קרינה מסכנת חיים ויכולה לגרום גם לסרטון העור.
ישנה שכבת גז "אוזון" בחלק העליון של האטמוספירה שגילו שהיא מתחילה להידלל באופן משמעותי, תחילה בעיקר בקוטב הדרומי ומעל אוסטרליה וכאשר גילו את התופעה הזו החלו לחפש אשמים והאשם המרכזי שנמצא זה גז בשם "CFC" ששימש אז באופן נרחב כחומר קירור במזגנים, במקררים והתגלית הזו הובילה בסופו של דבר לאיסור גורף של שימוש ב-CFC בארצות המערביות.
האמנה למניעת הפגיעה בשכבת האוזון נחתמה בספטמבר 1987, זה נקרא "פרוטוקול מונטריאול" וזאת אחת האמנות הגלובליות הראשונות לתיאום עמדות בנושא של הגנה על הסביבה.
האמנה הזאת אסרה על שימוש בכימיקלים מלאכותיים שאחראים לפגיעה באוזון, בין השאר אותו CFC וגזים נוספים מסוג פריאון.
ראינו שהקשר בין האדם לסביבה או איך לומר, קשר מורכב, לפעמים אנחנו שומרים על הסביבה, לפעמים אנחנו גורמים לה נזק, לפעמים אנחנו גורמים לה נזק ואז מצטערים על כך ואנחנו רואים שלאורך ההיסטוריה האנושית ועם המהפכות השונות שחווה האדם וחוו תרבויות האדם הקשר אל הסביבה משתנה ומתעצב ומה שלא משתנה זו הכמיהה שלנו, הזיקה שלנו לקשר הבלתי אמצעי עם כל מה שטבעי סביבנו.
פתחתי ואמרתי שבנייה ירוקה היא געגוע, דיברנו על הגעגוע לקשר הבלתי אמצעי עם הטבע אבל אמרתי לכם שיש גם געגוע לחיים קהילתיים.
בואו ונדבר על הנושא של געגוע לחיים חברתיים מלאים ומה הצורך שלנו בו.
ובכן האדם כדי להרגיש שלם, כדי להרגיש מאושר, כדי להרגיש מאוזן עם עצמו זקוק למספר מעגלים חברתיים.
מעגל חברתי ראשון הוא מעגל החברתי האינטימי, אותו מעגל חברתי עם האנשים הקרובים אלינו ביותר, האנשים שהם בני או בנות הזוג שלנו, לעתים אנשים מאוד קרובים מהמשפחה, איתם אנחנו יכולים לחלוק את כל הסודות, איתם אנחנו יכולים להיות קרובים ומי שאנחנו באמת ללא מסיכות.
המעגל השני הוא מעגל של חברים קרובים, אותם חברים שהולכים איתנו שנים רבות, ששותפים לאירועים משמעותיים בחיים שלנו ומעגל שלישי הוא מעגל של מכרים ומעגל קהילתי, איזושהי תמיכה קהילתית, אנשים שאנחנו מכירים אותם, אולי באופן קצת יותר ראשוני אבל אנחנו יכולים להיעזר בהם בשעת הצורך והם יכולים לקבל גם עזרה מאיתנו.
המדינה המודרנית שהיא תולדה של בערך ה-200, 250 שנה האחרונות, אחד המפעלים המרכזיים שלה היא לפרק את הקהילות, לפרק את השבטים, לפרק את החמולות, לפרק את המשפחות הגדולות שעד לפני המדינה המודרנית היו ההתארגנות האנושית המשמעותית ביותר.
מה קורה בקהילה? בקהילה תמיד יש לנו איזושהי תעודת ביטוח, תמיד יש לנו איזושהי הגנה, הקהילה מספקת לנו דרך להתמודד עם כל מיני אירועים שיכולים לקרות חלילה, אסונות, מחלות, אילושהן כנופיות שמתגרות בנו וכיוצא בזה ותמיד אנחנו פונים לתוך אותה חמולה, לתוך אותה הקהילה, לתוך אותם אנשים שמגנים עלינו.
המדינה המודרנית לא יכולה לשלוט בקהילות באופן אקטיבי ולכן בתוך המדינות המודרניות אנחנו רואים מבנים של משפחות, משפחות, אבא אמא וילדים שהם כמובן בשיטת הפרד ומשול, קל יותר לשלוט בהן, קל יותר לבודד אותן וקל יותר להפעיל את המרות המדינית, השלטונית על המבנים הללו.
עכשיו כביכול אנחנו באים ואומרים שאנחנו נהנים מהפרטיות הזאת, כל אחד בדלת אמותיו, אבא אמא וילדים, כל משפחה חיה את חייה ולא צריכה את התערבות של הקהילה, לא צריכה את העיניים של הקהילה, לא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד מחוץ לזה, אבל מסתבר שהמציאות מורכבת יותר ואנחנו כיצורים שבמשך מאות אלפי שנים התפתחנו באבולוציה כיצורים מאוד חברתיים, מאוד קהילתיים, אנחנו זקוקים לכל אותם רבדים של חברה.
כמו שאמרנו יש את האנשים האינטימיים ביותר, יש את החברים שלנו, יש את הקהילה הרחבה ביותר ואנחנו זקוקים להיררכיה הזאת, אנחנו זקוקים לסוגים השונים של קשרים קהילתיים, של קשרים סוצייאלים כדי להיות מאושרים.
לא סתם במאה ה-20 ובמאה ה-21 פרצו רעיונות כמו הרשת החברתית פייסבוק וכיוצא בזה בצורה מאוד דרמטית, מאוד משמעותית כי היה איזשהו חוסר בקהילתיות הזאת, היה איזשהו חוסר בלהיות באינטרקציה, להיות בקשר עם אנשים.
יש מחקרי מוח שאומרים שאנחנו מתוכנתנים, שאנחנו בנויים להיות בתקשורת עם כ-150 בני אדם אחרים, בתוך קבוצת ה-150 הזאת יש כאלה שאנחנו מאוד אוהבים, יש כאלה שאנחנו מאוד שונאים, יש כאלה שאנחנו מקנאים בהם, יש כאלה שאנחנו איתם באיזשהו ויכוח, יש כאלה שאנחנו לומדים מהם, כלומר יש כל מיני תפקידים בתוך החברה אבל כ-150 פרטים כאלה, כ-150 אנשים כמו אגב הקיבוצים הראשונים שנוסדו והתאגדו סביב בערך 150 אנשים.
זאת איזושהי אידיליה של קבוצת אדם שנותנת לנו את התמיכה הסוציאלית, התמיכה הקהילתית, שאליה אנחנו בנויים, שאותה אנחנו רגילים לנהל במוחנו והיא גם זו שמספקת לנו בסופו של דבר עוד שכבת הגנה, עוד שכבת הגנה מפני דברים שעלולים לקרות.
דברים רעים שעלולים לקרות, אנחנו יודעים שבקהילה תמיד יהיה מי שיתמוך בנו, תמיד יהיה מי שיחזק אותנו, תמיד יהיה מי שיושיט יד ויעזור במקרה הצורך.
איך בנויה העיר המודרנית?
אנחנו אט אט מפרקים את המבנים הקהילתיים האלה וגרים איש איש בביתו, אם זה בתים פרטיים כל אחד בונה חומה של 2 מטר בינו לבין השכן, לא רואה את השכן, השכן לא רואה אותו והוא בפרטיות המושלמת שלו משכשך לו בבריכת השחייה הפרטית וזה נחשב "החלום, הוילה על הקרקע".
אם זה בניין דירות, כל אחד למעשה חי בתוך הדירה שלו, אין שטחים משותפים, אתה פוגש בן אדם במעלית אין לך מושג אם הוא שכן שלך באותו הבניין, אם זה איש זר שהגיע אל הבניין וכל אחד נמצא בתוך הקופסה שלו, בתוך התיבה שלו, מנותק לחלוטין מהסביבה, מנותק לחלוטין מההקשר החברתי, מנותק לחלוטין מכל קהילה שיכולה להיווצר.
מסתבר שהדבר הזה מזיק באופן משמעותי מאוד על הבריאות שלנו, יש מחקרים רבים שעוסקים בבדידות, במגפת הבדידות בעולם המודרני ומראים שהבדידות המשמעות שלה היא כמו לעשן 15 סיגריות ביום מבחינת הפגיעה שלה באורח החיים.
כלומר שהבדידות הזו שאנחנו חיים כאנשים אינדיבידואלים בודדים ללא קהילה תומכת, יש לה משמעויות בריאותיות מרחיקות לכת, בראיתיות שלילות כמובן, מרחיקות לכת על אורח החיים שלנו.
יש מחקר מאוד מעניין שנערך באוניברסיטה בניו-יורק ובאוניברסיטה הזאת יש מעונות סטודנטים, כלומר הסטודנטים שמגיעים ללמוד שם בשנה הבאה יכולים לבחור בין 10 מבנים שונים שבהם הם רוצים לשהות כסטודנטים.
אז יש מאין שאלון כזה ובשאלון אתה יכול למלא ולדרג מהו הבניין הראשון והשני והשלישי עד העשירי שהיית מעוניין לזכות בו ואז יש מאין איזשהו מכרז כזה ואנשים מקבלים חלק יותר את מה שהם רצו וחלק פחות.
ובסוף השנה הראשונה, אחרי שהם כבר עברו שנה, גרו באותם מעונות סטודנטים, ניתנת הזדמנות נוספת לבחור עבור השנה הבאה, שנת הלימודים השניה את המגורים.
מה שהסתבר במחקר מדהים בנושא הזה שיש ישנם מספר מבנים שכמעט תמיד מדורגים במקומות הראשונים בשנה הראשונה ולעומת זאת בשנה השניה הם כמעט אף פעם לא מדורגים במקומות הראשונים ודווקא במקומם מדורגים מבנים שהיו בתחתית הסולם, בתחתית הדירוג בשנה הראשונה.
מה גורם לשינוי הזה? למה סטודנט שבשנה הראשונה בחר בבניין א' יבחר בסוף השנה בבניין ג' שבכלל היה מדורג אצלו מאוד נמוך? ומה בעצם קרה שם?
אז עשו מחקר וגילו שהמבנים שדורגו בהתחלה מאוד גבוה הם מבנים חדשים, מבנים מודרנים שכמובן מאוד קרצו לסטודנטים כי זה נראה להם כמו מעונות סטודנטים מאוד מודרניים, מאוד מאובזרים, מאוד טובים ואילו המבנים שדורגו נמוך בהתחלה היו מבנים ישנים יותר, ותיקים יותר וכשבדקו את המבנים האלה לעומק גילו דבר די מדהים.
במבנים הישנים באוניברסיטה, אותם אלה שבהתחלה אף אחד לא בחר בהם אבל אחרי השנה הראשונה דורגו הכי גבוה, במבנים הישנים היו מרחבים ציבוריים כלומר היו מקומות, חוץ מרק חדרים חדרים חדרים כמו בבית מלון שכל סטודנט גר בתוך החדר שלו, הפרטי שלו עם המקלחת הפרטית והמיטה וכולי היו מרחבים שהם מרחבים ציבוריים שבהם יכולים מספר סטודנטים לשבת בערב, לנגן בגיטרה, לשחק מחשק קלפים, לשוחח איזו שיחה קלה, כלומר היו מקומות שהם כאילו בבתים המודרניים נחשבים בזבוז, זה איזשהו מקום של אף אחד אבל דווקא אותם מקומות שהם של אף אחד דווקא אותם לובאים בתוך הקומות ובין כל כמה חדרים הפכו בסופו של דבר את אותם מבנים ישנים ליותר אטרקטיביים כי ההתחרשות החברתית שם הייתה הרבה יותר ערה, הרבה יותר משמעותית ובסופו של דבר הסטודנטים שלמדו באותם מבנים ישנים שהיו בהם מרחבי ציבור היו הרבה יותר מאושרים.
אז מהי בנייה ירוקה?
בנייה ירוקה היא געגוע, היא געגוע לאורחות חיים שהולכים ומתרחקים מאיתנו ואנחנו כמההים לחזור אליהם, לחזור לקשר הבלתי אמצעי עם הטבע ואנחנו כמהים לחזור לקשר הקהילתי והחברתי שבו אנחנו מוקפים במעגלים סוציאלים, במעגלים אנושיים, היררכיות שונות, קרובות אלינו ומאפשרים לנו איזושהי שכבת הגנה וסופו של דבר תורמים לאושר שלנו.
וההגדרה שלי לבנייה ירוקה היא הגדרה קצת לא מסורתית נקרא לזה, לא הגדרה מקובלת, לא תמצאו אותה בויקיפדיה או באיזשהו מילון, היא הגדרה שאני בעצם יצרתי לעצמי במהלך השנים, במהלך העבודה שלי כאדריכל שמתכנן מבנים במרחבים בריאים אבל כשאנחנו נראה ונדבר בפרקים הבאים על נושא של תקנים שונים לבנייה ירוקה כמו התקן הישראלי לבנייה ירוקה, התקן האמריקאי LEED, תקנים חדשים יותר כמו תקן WELL, אנחנו נראה שבסופו של דבר הרבה מהדברים שבאים לידי ביטוי בתוך התקן הם מבטאים את אותם רעיונות, הם מבטאים את הרעיון של קשר בלתי אמצעי אל הסביבה הטבעית כמו למשל הצומח, כמו למשל אור טבעי, כמו למשל אוויר טבעי ונראה שהם גם במידה מסוימת תומכים בנושא הקהילתי, כמו למשל להיות קרובים למרכזי ערים, או לתחנות הסעה וכיוצא בזה.
וואו, מדהים, מדהים שצלחתם ביחד איתי את ההסבר האישי שלי לנושא של בנייה ירוקה, זה היה בעצם פרק מבוא לנושאים חשובים שאנחנו ניכנס לעומק שלהם ונדבר עליהם בפרקים הבאים.
אם יש מישהו שאתם חושבים שיאהב את התוכן שאני מעלה, אם יש מישהו שאתם חושבים שבנייה ירוקה מעניינת אותו, אתם בהחלט בהחלט מוזמנים, אני מאוד אשמח שתשתפו את הפודקאסט הזה, תשתפו את הפרק הזה עם אנשים שחשובים לכם, עם אנשים שאתם חושבים שיכולים ללמוד וליהנות מהתוכן הזה.
אני עוד יותר אשמח אם תפנו אליי ותבקשו לדבר או לחדד נושאים מסוימים בפרקים הבאים, אם יש איזשהם נושאים שקשורים לבנייה ירוקה שהייתם רוצים לשמוע עליהם, לחקור אותם, ללמוד אותם אתם בהחלט מוזמנים לרשום לי את זה ואני אוכל לשלב אותם בפרקים הבאים.
אז אנחנו מסיימים כאן את הפרק הזה, פרק 2 ומיד ממשיכים לפרק 3, בפרק 3 שואל כמה עולה לבנות ירוק? כמה עולה? האם בנייה ירוקה היא יקרה? שאלה מעניינת, כן? לא? אנחנו נדע בפרק ה-3 מיד אחרי הפרק הזה.
להתראות בינתיים.
